מאוד התחזקתי הרבה פעמים בחיים שלי ואחרי זה השיגרה גרמה לי להיות חצי חצי ועכשיו שאני רואה את האמת של המשפטים בשמיים ומידת הדין וסיפורים ועדויות ומוות קליני ומיקרים שקרו לי והרגשות זוועה של המוות קשה לי מאוד להיתקדם כי זה כמו להגיד לחולה שכדי להינצל הוא צריך לרוץ והוא בקושי יכול ללכת מרוב החולי כך להיסתכל על האמת האמיתית אם זה בספרים גם והכל שאני לא יכול לשער כמה זה קריטי לחזור בתשובה שאם בן אדם היה יודע לאן הוא הולך הוא היה שורף את המישפחה והילדים שלו והכל שטויות ומי בכלל יזכור שזה היה קיים "כי אין חכמה ודעת בשאול אשר אתה הולך שמה" וההרגשות של החוסר אונים שמרוב הסבל בהיתעמקות אתה אפילו שוכח שאתה קיים ככל שמיתעמקים בזה כמו שאמרתי אני לא יכול לתאר ולשער את גודל כמות הסבל והמוות אחד חלקי אלף וזה כאין וכאפס לעומת כמה שזה באמת זה מצד אחד ממית מאוד וגורם קושי עצום בקיום מצווה אחת ומיצד שני כל הסבל שהיה לי בחיים זה כי עבדתי את השם באדישות וחלקית ואני מפחד מאוד שאם לא התעמק אני יתקרר ועדיף למות ולא לקיים הירהור אחד שוב או משהו של איסור אני לא חושב שאוכל עוד פעם לראות בן אדם אחד שהוא לא חרדי או לעבוד כי אני כל כך מרחם עליהם ברמות שאי אפשר לתאר ואי אפשר לשער והכל בחיים האלה זה שטויות ואני חושב לעבור לישיבה אבל גם זה נראה לי קשה כי אני לא יודע איך אוכל לפנות ושיהיה לי מוחין להיתעמק בגמרא ולראות בני אדם שוב זה נראה לי כל כך מוזר להפסיק לחשוב ולהיתעמק בלימוד שזה מצד אחת כל כך נראה פשוט ותמים וקל ומיצד שני הדבר הכי קשה ביקום ששום דבר לא מושך מבחינת הטבע לעשות האים הרב יכול לתת לי טיפים איך להיתקדם ולעבור לישיבה?