לילה אחד של אושר

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 04 יולי 2016
הקדוש ברוך הוא איננו מקפח שכרה של אף בריה עלי אדמות. היה זה בעבורו לילה אחד של אושר, אבל הפעם האושר הגדול של נפתלי.
לרב נפתלי דוד ברניץ לא היו ילדים. בעצם זה לא מדויק היתה לו בת אחת יחידה, אבל היא לא היתה בהישג יד. בתו רחל, היא כנראה התגוררה לה אי שם מאחורי מסך הברזל הכבד שירד על ברית המועצות הקומוניסטית שניתקה עצמה מן העולם החופשי, ובאותה נשימה חטפה לנפתלי דוד את בתו התינוקת היחידה והאהובה. השנים חלפו צורבות ושורטות את בשרו החי, הגעגועים לא הגלידו, כי אין תרופה לגעגועים. חמישים שנים חלפו ונפתלי דוד הוא כבר מחנך ורב חשוב, נשוי בשנית, אבל לא נולדו ילדים. ורחל עדיין שם רחוק מבלי סימן חיים.  " האם אעזוב את העולם מבלי לדעת מה עלה בגורלה של רחל בתי היחידה? היום היא אשה בת חמישים וארבע, האם נישאה? האם נולדו לה ילדים? האם יש לי דור המשך?. תהיות ושאלות ענק אלו פילחו את ליבו של הרב הישיש מבלי מענה.

הם צעדו שלושתם עם עוד אלפי יהודים בדרך ארוכה לכוון מחנה עבודה או מחנה השמדה. ההבדל דק ושברירי. התינוקת רחל היתה ישובה על כתפיו, אשתו סוניה-חיה היתה רעבה ותשושה, אותות המאמץ ניכרו בה. היא לא עמדה בקצב. החיילים הנאצים היו חסרי סבלנות. הם בעטו בה באכזריות. נפתלי דוד ניסה לעודדה, ונסך בה כוחות מחודשים, אך לזמן קצר. הרעב, הצינה הכבדה, הכריעו אותה והיא נפלה ארצה. יריה!!! ועוד יריה!  ולעיניו ולעיני בתו נרצחה הקדושה הי"ד סוניה-חיה, בידיהם של חיות הטרף.  "תמשיך לנוע כלב יהודי" נבח עליו הנאצי "אם תסתובב נרצח גם את בתך לעיניך ". והוא המשיך לצעוד, בוכה, מתאבל, אבל עם הנחמה הקטנה והיפה על כתפיו, רחל. אשה אין לו, בת ברוך השם, יש לו. עדיין.

באישון לילה הוא התעורר וכיסה את רחל הקטנה במעילו, שעט לעבר היער. השומר הנאצי לא הבחין בו. נפתלי דוד ידע את הנתיב לכוון רוסיה, ובמשך שבועיים ימים, קפוא מקור, רעב, הצליח להבריח את הגבול לרוסיה, לשחד עגלון רוסי ולהגיע לעיירה בורנסאו ששם התגוררו כמה מבני משפחתו. הם טיפלו בו וברחל עד שהתאוששו.

"לאחר שהסתיימה המלחמה, אמר נפתלי דוד לבני המשפחה " אני נוסע לארץ ישראל".   "חבל, רחל קטנה מדי ולא תעמוד בתלאות הדרך. ומי יודע, עד שתסתדר בישראל היא עלולה לרעוב ולסבול. סע לבדך ואחרי שתעמוד על רגליך, נשלח אותה אליך". נפתלי דוד קיבל את ההצעה הגורלית, השיג סרטיפקט ועלה ארצה. זמן קצר אחר כך ירד מסך הברזל ורחלי הקטנה כבר לא צמחה לנגד עיניו. כל הזמן היא בת ארבע, למרות שהיא כבר בת חמישים וארבע. מי יזכה אם בכלל לראותה.

אהבתו לילדים לא ידעה גבול. במיוחד יתומים. "גם לי יש בת יתומה" הרהר.  בעשר אצבעות, בלוק אחרי בלוק מרצפת ועוד מרצפת, הוקם לו בית ספר קטן וצריף עץ רחב ידיים ששימש כפנימייה. חברי המושבה המפא"יניקית העריכו מאד את הרב הצעיר שהביא למעונו עשרות יתומים ניצולי שואה, והעניק להם פינה חמה חיבוקים, ואהבה עד אין קץ. לאמיתו של דבר ביתו הפרטי היה בית הספר... וניחוח התבשילים העלה חן וסומק בפניהם של אומללים אלה, שידעו רדיפות ושכול.

העזר כנגדו, רוחמה, אף היא ניצולת שואה, מסרה נפשה למען אותם ילדים באותה נחישות כבעלה. היא היתה האמא והוא האבא. וביחד הם שימשו כמגדלור התקווה של יתומים קטנים אלה.  היתומים הללו היו למעשה ילדיהם, בבחינת כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.  השנים נקפו, והרב נפתלי דוד ברניץ כבר גידל דורות של ילדים, רובם ככולם ילדים שחוו מצוקות, רדיפות, עוני, וחשו על בשרם סיכונים ומכאובים. שם במעונם המלטף של נפתלי דוד ורוחמה הם מצאו מזור וחופנים של תקוות לעתיד מוצלח יותר.  אבל נפשו של נפתלי דוד, עם כל השמחה והאהבה שהעניק ליתומיו, היתה דופקת ומבעטת באותו מסך ברזל אכזרי, שואלת וזועקת: "איפה רחלי שלי, איפה בתי בשר מבשרי?".

אם כי שמחת החיים לא פגה ממנו. כאיילה שלוחה הוא רץ לכל דבר מצווה. מנחם אבלים ומספידם, מבקר חולים ומברכם, משמח חתנים וכלות ורוקד לפניהם, משיא יתומים ודואג למגוריהם. המפא"יניקים אהבו אותו, והוא אהב אותם בנעימות שלו, בחן הנסוך תדיר על פניו. ערב אחד, קצת לפני השקיעה, הגיע אליו נחמן שידלובסקי מזכיר המועצה המקומית, וביקש ממנו טובה. "כבוד הרב, יש לי אחות חולה במחלה ממארת. היא נורא מיואשת ועצובה, לא מעלה חיוך על פניה. עכשיו עלה על דעתה כי אין לה כמה מזוזות בביתה... ומי יודע אם הרב יתקין מזוזות אולי היא תבריא... ככה היא חושבת" ."מצוין, מצווה גדולה" שמח רב נפתלי דוד. הוא הושיב את נחמן שידלובסקי על כסא עץ מיושן במטבח ביתו, פתח את תיקו, ובחר חמש מזוזות מהודרות. אחר כך פנה וחיטט בארגז הכלים ושלף פטיש ומסמרים...  הם יצאו לדרך. הוא בכסות נאה, כובעו על ראשו, ובידיו המזוזות המהודרות, פטיש ומסמרים.

האשה החולה פתחה את הדלת. כוכבים נצצו בשמים. " אנחנו בנים של הקב"ה" אמר לה "אנחנו מאמינים שהיסורים לטובה, והם בוודאי יחלפו, ולבסוף נזכה לבריאות שלמה, לשמחה לגאולה קרובה. דעי לך שמחלה זו אותיות מחילה. כשהקב"ה רוצה למחול למישהו, הוא שולח לו מחלה קטנה, שיתעורר ".

"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה".

היא הביטה בו מכה במסמרים. מברך את ביתה ובעלה וילדיה. היא חשה שהוא נוהג בה כבוד רב כמו שהיה נוהג בבתו. "אני נורא שמחה במזוזות... אני מודה לך מקרב לב,  אני מרגישה שהן יוסיפו לי חיים ובריאות, שהן יוציאו אותי מאפלת המחלה אל אור ההחלמה".  "אמן" ענה הרב. והיא חייכה חיוך ראשון אחרי חודשים רבים של יסורי נפש וגוף.

אמר נחמן כשהיו בדרכם חזרה לעיירה. "המזוזות הן לא רופא, הן גם לא תרופה, למרות שיש להן חשיבות... וחוץ מזה היא חולה סופנית וקשה להניח שהמזוזות יבריאו אותה...".  "יתכן, ידידי ר' נחמן" השיב לו הרב "אבל הלילה היא תישן בשמחה. הלילה היא תירדם מאושרת יותר. זכינו ר' נחמן במצווה עצומה. נתנו לאחותך היקרה בת ישראל, לילה אחד של אושר עם תקווה ענקית לרפואה שלמה. היה שווה המאמץ שלי ושלך, כדי לגרום לנשמה של אשה יהודית, לילה אחד של אור ואמונה... שמח ידידי, שמח!".

"כבוד הרב" אמר נחמן "לא שאלת אפילו מה שמה של אחותי החולה".   "נכון, אין זה ממידת הצניעות לשאול אשה לשמה...".  שמה רחל בת סוניה, הרב יעשה לה מי שברך.  רקותיו של הרב נפתלי דוד ברניץ היכו בו. רחל בת סוניה חיה, זו הלוא בתו. כאב עז פילח את רקותיו כאילו ברק שמימי חדר לליבו, והגעגועים לבתו העלומה בת ה- ארבע היכו אותו בסנוורים. "ר' נחמן ידידי, אתה לא תאמין, יש לי בת שנעלמה לפני חמישים שנה אחרי מסך הברזל, שמה גם רחל,  ושם אמה השם יקום דמה, סוניה-חיה".

נחמן שתק. המכונית נעצרה, הוא פתח את הדלת וסייע לרב נפתלי דוד להתייצב. הם לחצו ידיים בחמימות ונפרדו. פנה הרב לכוון ביתו והבחין במכתב אחד בתוך תיבת הדואר "לכבוד הרב נפתלי דוד ברניץ" .הוא קרע את המעטפה ושלף מתוכה דף שורות ובו אותיות ברוסית.

"אבא שלי אבא יקר ואהוב, לא שכחתי אותך אף פעם במהלך חמישים שנה, אני זוכרת אותך היטב היטב. אני אפילו זוכרת את הלילה בו נמלטנו מן הנאצים. אני גם זוכרת קצת את אמא... ואני שמחה לבשר לך אבא, אבא שלי, שמסך הברזל הורם בעבורנו, ובחודש הבא אגיע אליך לישראל. אוהבת ומתגעגעת רחלי".

היהודי הענק הזה, שנהג מרבית חייו לשמח יתומים וחולים, קיבל באחרית ימיו את היתומה הקטנה שלו בחזרה, אם לילדים, סבתא לנכדים, והיא אשה יראת שמים לכל דבר. מנעי קולך רחל מנעי קולך מבכי.