הציור של החזון איש

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 01 יוני 2017
מי יכול להדהים פרופסור שכבר ניתח מאות מקרים קשים ואת המקרה הזה רק אחד יכול לפתור את הבעיה...
חדרו של פרופסור אשכנזי, גדול מנתחי המוח בישראל באותם ימים, ומנהל המחלקה הנוירו-כירורגית בבית החולים בילינסון בפתח תקוה, כבר ראה את כל סוגי המטופלים. לחדר הזה התנקזו המקרים הקשים והמסובכים ביותר של מחלות המוח בישראל, לכאן הגיעו מטופלים בדרגות החומרה הגבוהות ביותר שקיוו למצוא מזור אצל הפרופסור הנודע.
אבל יום קשה וסערה מטלטלת כבאותו יום, לא ראה החדר זמן רב. בתוכו ישב אדם, חיוור כסיד ורגליו רועדות בחוסר שליטה. ברכיו כשלו באימה, והיה נראה לפני עילפון. 'למעשה', קבע הפרופסור בצער, 'אתה מוגדר חסר סיכוי. המחלה כבר התפשטה בלי סוף. לצערי, אפילו ניתוח לא יכול להציל את המצב!'

האיש ישב, עיניו נפולות, ולבו הולם בפראות. 'אז מה זה אומר?' - שאל כאילו לא הבין. 'זה אומר - שניתוח הוא בלתי אפשרי, לא שייך במקרה כזה. הצילומים מוכיחים זאת מעל ומעבר לכל ספק. זה ענין של זמן, אולי אפילו ימים ספורים', אמר בקול שקט ותוך השתתפות כנה בצער על הבשורה הנוראה...
'אבל עשית כבר ניתוחים מסובכים - אז תנתח גם אותי!' - זעק האיש. 'ממילא אין מה להפסיד - לפחות תנסה!'... 'תסלח לי' - השיב הרופא - 'אני רופא ומנתח, אבל לא רוצח חלילה... הייתי עושה בשבילך כמיטב יכולתי, אבל אני אומר לך בכנות ובצער רב שאין כל סיכוי...'
האיש יצא בברכיים כושלות, וצנח על הכסא. לידו ישב יהודי נעים הליכות, שראה כי המטופל שלפניו אובד עצות, נכנס עמו בשיחה עד שהבין למה פניו כה קודרות. 'אני מציע שניסע ל'חזון איש', שהוא גם צדיק וגם חכם' - אמר למטופל, 'אולי נלך לשאול אותו? הרי ממילא אין מה להפסיד...'
בשעת ערב מוקדמת נכנסו השניים לביתו של ה'חזון איש', שלבו נקרע כששמע את גודל הטרגדיה. הוא ביקש כי יביאו לפניו את הצילומים, והם מיהרו לשוב אל הפרופסור ולבקשם. כששמע הפרופסור את הבקשה המוזרה, שאל בפליאה: 'מי זה ה'חזון איש'? הוא רופא דגול? הוא יודע לראות צילומים?'... ואחרי רגע הוסיף: 'אתם יודעים מה - ממילא אין לי מה לעשות בהם, קחו ושיהיה לבריאות!'
למחרת בבוקר, התייצבו שוב בבית ה'חזון איש' כשהצילומים בידיהם. החזון איש הניפם מול האור, התבונן בהם היטב, ולבסוף - קרע דף ממחברתו והחל לצייר בקולמוסו. 'הנה, זה המוח' - אמר, וצייר עיגול ובתוכו עיגול נוסף, 'והמחלה ממאירה כאן' - שירטט קו מזוגזג. 'ובוודאי' - הוסיף החזון איש בפשטות, 'פרופסור אשכנזי צודק שאי אפשר לנתח מכאן' - הצביע על נקודה מסויימת, 'שכן אם ינתח מכאן - ינותחו המחלה והמוח גם יחד...'
'אך אם' - אמר ה'חזון איש' אחרי הרהור קל, 'לא ינתח משם, אלא יתחיל מכאן' - אמר וסימן ריבוע ובתוכו קו עגול, 'ומכאן ימשיך בקו ישר עד לכאן' - שב והצביע על נקודה מסויימת - 'אז יוכל לנתח ללא דופי, המחלה תוסר, ואתה תזכה בבריאות איתנה!' - חייך וגם בירך. 'אז לכו בבקשה לפרופסור, והראו לו את מה ששרטטתי...' - - -

מונית הוזעקה מאי שם, ובתוך שעה קלה כבר נקשו על דלתו של הפרופסור. הוא העיף מבט בציור, ונרתע לאחור בהלם. רגעי שתיקה ארוכים ומתוחים חלפו עברו, הפרופסור היה המום עד כלות נפשו, ואחרי זמן מה ביקש מהמזכירה: 'בטלי את כל התורים להיום, אני נוסע לבני ברק כעת.'
שלושתם נכנסו לרכב, שדהר את הדרך מפתח תקוה לבני ברק. במשך כל הנסיעה, שתק הפרופסור ולא דיבר מילה. הגיעו לביתו של ה'חזון איש', וכשנכנסו, לפני הכל, שאל הפרופסור קצרות: 'האומנם?, האם כבודו הוא שצייר זאת?'
'אכן', אישר ה'חזון איש', 'משהו לא ברור? שב בבקשה ואסביר לך, דבר דבור על אופניו'. הפרופסור התיישב על הכסא הישן, והגיב בשאלה: הכל ברור בציור, רק דבר אחד לא ברור - מנין לרב הידע הזה?! איך חשב הרב על הדרך המקורית הזו?!'
ובבת אחת, פרץ מפיו שטף של שאלות: 'הן ניתחתי מאות מוחות בחיי, ומעולם לא חשבתי על הגישה הזו. איך חשב על כך הרב? האם כבודו מנתח מוח גאוני לא מוכר? באיזו אוניברסיטה למדת? אלו ספרים קראת? כמה מוחות ניתח הרב בחייו?'
ה'חזון איש' חייך, והשיב בענוות חן: 'הרגליים הללו' - החווה על ברכיו, 'מעולם לא דרכו בשערי אוניברסיטה! העיניים הללו' - היטיב את משקפיו, 'מעולם לא קראו אף ספר רפואה. ובכל זאת - נראה לי שהדרך שהצעתי לנתח - היא נכונה ובעלת סיכוי. הלא כן?'
'בוודאי שכן' - גמגם הפרופסור כשהוא מחוויר מרוב הלם, 'נכון שזה לא בטוח, אבל יש לדרך הזו סיכוי טוב להבריא את האיש. ניתחתי מאות מקרים בחיי, עברתי על עשרות ספרי רפואה והשתלמתי במיטב האוניברסיטאות - ומעולם לא עלתה בדעתי האפשרות הזו... מי יודע כמה אנשים הייתי יכול להציל... אבל אינני מבין... איך יתכן שאדם שלא למד רפואה  ולא דרך בשערי אוניברסיטה יידע מעצמו על הדרך הזו?'
הגאון רבי חיים ברים זצ"ל, שהיה עד למעשה וראה אותו בעיניו, סיפר שה'חזון איש' חייך קלות, הצביע על ארון הספרים ואמר באידיש: 'וואס מיר דארפן ויסן, ווייסן מיר פון די הייליגע תורה' - כל הידע הדרוש לנו, אנו יודעים מהתורה הקדושה!
הפרופסור ההמום נפרד מה'חזון איש', וביצע את הניתוח בהצלחה, לשמחת המטופל המבריא ובני משפחתו. לימים, כשהיה בכנס רפואי ונקרא לנאום, הוציא מכיסו את הציור שצייר ה'חזון איש' ונופף בו לעיני הקהל תוך שהוא קורא: 'לפעמים קשה לנו - הרופאים המבינים, לשמוע לרבנים ולהאזין לעצותיהם. הציור הזה מזכיר, כי החכמה האמיתית טמונה דווקא בתורה, ויותר מכל מה שלמדתי עשרות שנים באוניברסיטה - נמצא בחכמת התורה!'

אחרי כמה שנים, נכנס מתמחה לחדרו של הפרופסור, והביט במסגרות שעל הקיר - הנושאות כולן תעודות מאוניברסיטאות נחשבות בכל רחבי תבל. לצידן, תמונה לא גדולה, ממנה נשקפה דמותו של רב עטור משקפיים...
'זה בטח סבא שלך', הפטיר המתמחה לעבר הפרופסור. 'ממש לא' - השיב הפרופסור מיניה וביה, 'כל המסגרות מזכירות לי כמה אני יודע, והתמונה שלו נועדה להזכיר לי כמה אני עדיין לא יודע!... כמה חכמה טמונה בתורה הקדושה שהיא נחלת לומדי התורה...'
הסיפור, שסיפר רבי חיים ברים זצ"ל שהיה עד לו, פותח לנו אפיק נוסף להביט אל החכמה המופלגת הטמונה בתורה. יש בה הכל - ידע רפואי, ידע משפטי, סגולות לחיים טובים, מענה לשאלות פילוסופיות, הכל יש בה בתורה הקדושה, אותה קיבלנו מתנה ביום הזה - בחג השבועות!
כמה עלינו לשמוח, לצהול ולשוש ביום קבלת התורה. 'אשר בחר בנו מכל העמים' - זכינו בזכות ייחודית שאין כדוגמתה: 'ונתן לנו את תורתו' - שיש בה הכל, כל הפתרונות לכל בעיות החיים, כל סוגי החכמות, פסגת הידע והקדמה - הכל כבר מונח וטמון בתורה. והדרך לזכות בה - היא פשוט לשבת ולעמול בתורה, להתמיד בעיסוק בה ברצינות וברציפות, לקנות בה ידיעות נרחבות ולעמול על הבנתה!
ביום הזה, הבה נאמץ את המתנה הזו אל ליבנו, נחפש כל דרך להתחבר לתורה הקדושה ולחכמה האלוקית המופלאה הטמונה בה. 'הפוך בה והפוך בה - דכולה בה!