נסיון של תורה

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 30 אוקטובר 2017
סיפור מרגש על הנסיונות שעבר ילד קטן בישיבה גדולה ובזכות שעמד בהן זכה להיות אחד מגדולי דורנו.
על אם הדרך המובילה ללומז'ה, נראה משתרך נער כחוש וצעיר, נמוך קומה ולבוש בלויי סחבות. אך כל אלו היו בהיפוך מוחלט לברק שריצד בעיניו, למבטו הנוצץ, לדבקות שנשבה מכל צעד שלו...
כשראה בצד הדרך את השלט המרופט 'לומז'ה', גאה לבו בהתרגשות. הנה, לכאן קיווה להגיע, כאן ביקש למושב לו. ביקש לגלות למקום תורה, לישיבה שחכמים וגאונים לומדים בה ונלחמים כאריות במלחמתה של תורה. נכון, הוא צעיר מרוב בני הישיבה - שכן הוא בן 14 בלבד, הוא משוכנע שאינו בעל יכולות כמוהם, אך הוא כל כך רוצה, כל כך שואף...
כשיצא לדרך, יצא לבד, לא זכה לליווי מאביו או מאמו, אותם כבר ליווה בדרכם האחרונה. בעשר אצבעותיו ארז את מיטלטליו, לבדו צרר את צרורו הקטן, בלי עזרת אב דואג או אם אוהבת. כשנכנס לישיבה וראה את ההיכל הבוער בעמל התורה - המה לבו בקרבו. עד מהרה מצא מקום להניח את חפציו, נטל את הגמרא הגדולה, ובחדווה שאין דומה לה הסתער על הסוגיא. יום ועוד יום חולף, הנער עולה ומתעלה, ואין מאושר ממנו...

אלא שברבות הימים, הלך המאמץ והכביד. הן בסך הכל הוא בן 14, ילד של ממש. וכאן בישיבה - הוא נכנס להיכלם של גדולים וענקים ממנו בשנים ובחכמה, וזה דרש ממנו מאמץ עילאי. בנוסף, אין פרוטה אחת בכיסו לצרכיו האישיים, ומהיכן יחיה?
כל יום נוסף, חש הנער כי כוחותיו הולכים וכלים, הוא לא מסוגל יותר. בצער רב כבר החל להשלים עם העובדה כי למרות שכה רצה ושאף לגדול בתורה בהיכלה של ישיבת לומז'ה, כנראה זה לא מתאים לילד צעיר ובודד, יתום וגלמוד, כמוהו.
ואז הגיע רגע התמודדות קריטי במיוחד. היה זה ביום רביעי, היום הקבוע בו מגיעה הרכבת ללומז'ה, ומביאה עימה עשרות חבילות אישיות ששלחו הורים לבניהם הלומדים בישיבה. באותו יום היה הנער מביט בתלמידים המקבלים את החבילות בקנאה בלתי מוסתרת.
כל בחורי הישיבה, זה בא בחבילתו וזה בא בצרורו, שקים ארוזים ביד אם אוהבת, או ארגזי משלוח שהודבקו בידיו של אב רחום. בכל חבילה היו עוגיות ביתיות, בגדים, מכתב מרגש על הנעשה והנשמע במשפחה, וגם קצת כסף - ששלחו ההורים עבור בנם יקירם העולה ומתעלה במעלות התורה.
רק אחד לא קיבל חבילה כזו. בכל יום רביעי הוחשך מבטו, התאכזב מחדש - למרות שלא באמת ציפה. לנער שלנו, איש לא שלח מאומה. לא חבילה ולא בגדים, לא כסף, ובטח לא עוגה ביתית. הוריו כבר מזמן לא בין החיים, מי ישלח לו חבילה?
בפנים עצובות עמד הנער והביט בחבריו הנושאים את צרורותיהם. לבו נשבר, נפשו לא עמדה בצער, בתסכול, בכאב העמוק. הוא כל כך לבד, מתמודד במאמץ איתנים להחזיק מעמד, ואפילו חבילה עלובה לא נשלחת עבורו...

באותו רגע חש כי אינו יכול עוד. הוא כבר לא מסוגל. במוחו התרוצצו תחושות ייאוש וחוסר אונים, הוא חש כי לא יצליח לעמוד במעמסה הנפשית הזו, ולבו חישב להישבר. ואז, רגע לפני החלטה קשה שהיתה משנה את חייו ועתידו, התאזר בגבורה לנוכח הקושי, ומינף אותו לשיחה נרגשת:
'אבא שבשמים! - אתה אבא שלי. אין לי אבא ואין לי אמא, יש לי רק אותך - אבא שלי שבשמים. נכון, אין מי שיכול לשלוח לי חבילות, רק אתה יכול - לשלוח לי חבילות של כוחות, של סייעתא דשמיא, של עזרה עצומה ממך לעמוד בקושי, להתמודד עמו בגבורה.
אני יודע שזו עת נסיון, שהמראות הללו של בני הישיבה מקבלי חבילות המזון כשאני לא מקבל דבר - עלולים לשבור את לבי, לרסק את נפשי השואפת. אך אני רוצה לעמוד בנסיון הזה, ולכן אני מבקש ממך אבא יקר שבשמים, שבמקום החבילות הללו שאינני מקבל מאיש - תשלח לי חבילות של סייעתא דשמיא, של גבורה ועיזוז כח, של עוצמה אדירה ויכולת התגברות, להמשיך להחזיק מעמד בישיבה ולצמוח בתורה!'
עיניו התכסו בדמעות התרגשות, לבו רטט בהמיה. הוא חש כי הוא ניצב בפני צומת דרכים, הוא עומד עתה בנסיון חייו. מצד אחד - לא קל להחזיק מעמד, כילד יתום ובודד, צעיר מחבריו, נטול כל עזרה, גלמוד ואומלל. מצד שני - כל זה הוא נסיון, והוא רוצה למנף אותו לקבל עוד עזרה מאביו שבשמים, עוד סייעתא דשמיא להצליח להגשים את שאיפותיו!

באותו רגע חש הנער כוחות חדשים ננסכים בו. הוא כמו פרק מעל לבו את כל יגונו וכאבו, ועתה - נכנס לשערי בית המדרש בהתרגשות מחודשת, מתחיל את חייו מחדש. 'אעמוד בנסיון ויהי מה!' - החליט, ומיד חש את יד ה' לעמוד לעזרתו ולסייעו, להושיט לו יד בדרך העולה בית ה'.
והרגע הגדול הזה, רגע הנסיון הקשה הזה, זיכה את העם היהודי כולו בדמותו של הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, מי שהקים את ישיבת 'אור ישראל' בלידא שבבלרוס, בהוראה ישירה שקיבל מה'חפץ חיים' זצ"ל, העמיד תלמידים הרבה, וגם בשנותיו המאוחרות - כשעלה ארצה, ייסד מחדש את ישיבת 'אור ישראל' בפתח תקווה.

נקל לתאר מה היה קורה אילו, חלילה, היה הרב ניימן מחליט להיכנע לנסיון. העולם היהודי היה מאבד את אחד מטובי גאוניו, וישיבה חשובה בישראל לא היתה נוסדת, על תלמידיה ותלמידי תלמידיה. אך רבי יעקב בחר להילחם, להחזיק מעמד, להתאמץ - - -
ואז הוא גילה, בדרכו הייחודית, כי ה' מסייע למתמודדי הנסיון, ומעניק להם עזרה וסייעתא דשמיא. כך גילה כי הנסיון הוא מנוף רב עוצמה, שמעניק כוחות ויכולות שלא ניתן לשער. ואת המסר הזה העולה מסיפורו האישי, המובא בספר 'אוהלי יוסף', ביקש להעביר לדורנו אנו:
רבים מאיתנו מתמודדים עם קשיים. תלמידים צעירים חשים כי משא הלימודים כבד עליהם, פעמים חשים חוסר אונים, לא מוצאים חברותא או ידיד להשיח באוזניו את הלב, אולי אף בדידות צורבת. גם מבוגרים חשים קשיים בהגשמת שאיפותיהם, קשיים בריאותיים, כספיים ואחרים. אך כל אלו הם נסיונות, ונסיונות לא נועדו לחסל, אלא לחשל. לא נועדו להחליש, אלא לתת כח!
הנסיון הוא רגע של מבחן, בו אבא שבשמים אומר לנו: 'קחו בניי, תחזיקו מעמד, תחזיקו בי בכל הכח, ואני אתן לכם רוב כח ועוצמה להחזיק מעמד, ואעניק לכם סייעתא דשמיא עצומה להצליח דרככם!'
הבה נפנים את המסר הזה, נצטייד בו לרגעי המבחן שלנו. לפעמים זה קשה, אבל תמיד זה מחזק. לפעמים זה עלול לייאש, אך הרבה יותר כדאי להתחזק. נתפלל לה' שיתן לנו את הכח לעמוד בנסיונות, ולזכות באושר העילאי שהוא מעניק לעומדים בנסיונותיו, אמן!