משנה טו

מאת: 
קטגוריה: פרק א
ת. פרסום: 06 יולי 2015
שמאי אומר: עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות.
הקדמה למשנה:
הלל ושמאי היו הזוג החמישי והאחרון בתקופת הזוגות, הלל היה נשיא ושמאי היה אב בית דין, ואמרו על שמאי שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת קודש, היינו שהיה רואה בהמה נאה אמר זו לשבת, למחרת או מחרתיים מצא בהמה יותר נאה ממנה, היה אוכל את הראשונה ומשאיר את השניה לשבת קודש, ועל שמאי מסופר תמיד שהיה מחנך את ילדיו כבר מקטנות למצוות, אף על פי שהיו קטנים ביותר, תלמידיו של שמאי היו בבא בן בוטא, רבי דוסא בן הרכינס, וגם רבי אליעזר הגדול היה הולך בשיטת בית שמאי.
שמאי אומר- שמאי היה רגיל לומר זאת, (ועיין פרק א' משנה ב').

ביאור המשנה:
עשה תורתך קבע - שלימוד התורה יהיה עיקר עניינך, וכל פעולותיך ומעשיך יהיה נגררים אחר התורה הקדושה, ושתהא מלאכתך ארעי כאשר יזדמן, אבל לימוד התורה יהיה קבע, שאפילו בעת מלאכתך מחשבותיך יהיו על התורה ובדברי חכמה.
אמור מעט ועשה הרבה - כאשר תבטיח לעשות לחברך איזה דבר מסוים אמור לו שתעשה לו מעט, ומתי שאתה עושה לו עשה לו הרבה, מעבר ממה שאמרת לחבר, וחז"ל למדו זאת ממה שאמר ה' יתברך לאברהם אבינו בגזירת בין הבתרים (בראשית פרק טו' פסוק יד') " וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי...", שה' הבטיח לאברהם בשני מילים שגם הגוי שיעבידו את בני ישראל ה' יתברך ידון אותם, וה' יתברך אמר רק שני מילים וכמה ניסים ונפלאות ה' יתברך עשה לעם ישראל ביציאת מצרים וכמה מכות הביא ה' יתברך על המצרים, ורואים שה' יתברך אמר מעט (רק שני מילים "דן אנכי") ועשה הרבה מעבר ממה שדיבר, וכן אנו מוציאים זאת אצל אברהם אבינו, שבפרשת וירא התורה מספרת שהוא ראה שלושה אנשים ואמר להם (בראשית פרק יח' פסוק ה') "ואקחה פת לחם", ולעומת זאת כשהביא להם כתוב בתורה שלקח חמאה ובקר ולחם וחלב, רואים שאברהם אבינו אמר מעט (פת לחם), ועשה הרבה מעבר ממה שדיבר.
והוי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות - שאם נכנסו אליך אורחים תקבל אותם בפנים מאירות ויפות, ותחייך אליהם, ואל תראה להם פנים כעוסות ועצובות, שהרי אם אדם שנותן לחברו את כל המתנות שבעולם והוא מראה לחברו פנים חמוצות ופנים רעות, זה נחשב כאילו לא נתן לו כלום שהרי חברו רואה איך נותנים לו, ואינו רוצה לקחת בהרגשה כזו, וגם אם הוא לוקח אזי יש לו הרגשה רעה ומחליט בליבו שאינו רוצה מאותו האיש יותר כלום, ולעומת זאת מי שמקבל פני חברו בסבר פנים יפות, אפילו שלא נתן לו כלום, זה נותן לאדם השני הרגשה טובה וכייפית, והוא מרגיש כאלו נתנו לו את כל העולם.  

מעשה שהיה:
מסופר על רבי אפרים מרגליות (בעל ספר שו"ת בית אפרים) שהיה אחד מגדולי ישראל, וגם היה עשיר, ואשתו הרבנית הייתה מנהלת את העסקים, והגאון רבי אפרים מרגליות היה יושב ולומד יום ולילה ולא היה מפסיק מלימודו, ורק במקרים בודדים הייתה הרבנית מתייעצת עימו בענייני המסחר בשעה שהיה הרב אוכל. והנה פעם אחת הגיע לבית המסחר של הרב סוחר יהלומים, ובידו הייתה הצעה נפלאה לעסקת יהלומים, ראתה הרבנית צורך להתייעץ עם בעלה הרב, ולכן שלחה שליח לבית מדרש שיקרא לבעלה, ובקשתה שרק בפעם הזו יסכים לבוא באמצע הלימוד על מנת לסיים את העסקה הטובה הזאת, משום שהסוחר צריך ללכת מהר, ובלעדי הסכמת הרב היא לא תוכל להחליט האם לעשות את העסקה או לא, הרב ענה לשליח שאינו יכול לבוא, והתנצל משום שאינו יכול לבטל את שיעורו הקבוע, ומכיוון שהרב לא בא הסוחר הלך לדרכו ובכך העסקה בוטלה. כאשר שב רבי אפרים הביתה ראה על פניה של הרבנית את העצבות על כך שהעסקה לא יצאה לפועל, פנה אליה הרב ואמר לה, בשעה שקראת לי לבוא באמצע הלימוד לצורך העסקה, עלה בליבי מה שחז"ל אמרו "שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם", וכך פירשתי את מאמר חז"ל, שאין התורה מתקיימת אלא במי שמשים את עצמו כמת בענייני העולם הזה, דהיינו באותם שעות שבהם הוא קבע ללימוד התורה, ואמרתי אל ליבי אילו חלילה הייתי מת האם הייתי יכול לייעץ ולהביע דעה באיזה עסק, אף עכשיו שברוך ה' אני חי ואני יושב ולומד תורה אשים את עצמי כמת, ולא אחליף חיי עולם בחיי שעה, אחר שסיים הרב את דבריו נחה דעתה של הרבנית, והוסיפה עוד להעריץ אותו מלבד מה שהעריצה אותו עד עכשיו. ורואים איך הרב רבי אפרים מרגליות קיים את מאמר שמאי כאן אצלנו, שהוא עשה את התורה אצלו קבע והיא הייתה עיקר חייו, ולא היה מוותר באמצע הלימוד לצורך העסקים.