שמחת חיים

כמקבלות את פנינו בשמחה, צצות להן בחצרותינו וברחובותינו הסוכות האהובות, בשלל גווניהן וצבעיהן, ומכניסות אותנו לאווירתו של החג הנפלא הזה, הממלא את נשמתנו בשמחה יהודית טהורה. הקישוטים הצבעוניים הנתלים בחדווה, המנגינות המקפיצות הנשמעות ברמה, ומירוץ הקניות והסידורים בימים העמוסים ביותר בשנה - מעלים בנו את הטעם המתוק של שמחת החג המתקרב ובא...

בעוד יממה וקצת, נתכנס כולנו אל תוך מציאות רוחנית, המרוממת אותנו טפח וטפחיים, ומשמחת את ליבנו בכפל כפליים. ניכנס לצלו של אבינו האהוב, אבא עליו התרפקנו באהבה מראש חודש אלול, אבא שחנן אותו בשנה טובה בראש השנה, ואבא שקירב אותנו ואימץ אותנו אליו, טהורים נקיים וזכים, אך לפני יומיים - ביום הכיפורים. כמו בנים שיישרו את ההדורים ושבים לחוש קרובים ואהובים, נחסה בצלו, נתעטף בהשראתו, ונשמח בזכות הכבירה!

חג הסוכות ניתן לנו כזכר לענני הכבוד, בהם הסתופפנו ובצילם חיינו בצאתנו ממצרים. החג הזה זכה לתואר זמן שמחתנו, זהו החג והמועד שמהותו שמחה, מצוותו שמחה, כל כולו זועק שמחה, 'ושמחת בחגך'. זהו החג בו רגליים נישאות אל על בריקודי שמחת בית השואבה, מהסוכות נשמע קול זמירות השירה המשמחת, אפילו האנשים ברחוב - חייכנים ושמחים מהרגיל...

לא רק שחג הסוכות הוא חג השמחה בעת קיומו, אלא שהוא המעיין ממנו נובעת השמחה לכל ימות השנה, וכפי שגילה הרה"ק רבי מרדכי מטשערנוביל זי"ע, שהמילים 'זמן שמחתנו' - הן מלשון זימון לשמחתנו, כי בחג הזה אנו מזמינים את השמחה לליבנו לכל ימות השנה. וככל שנשקיע יותר בלשאוב את השמחה ולשאוף אותה לתוך נפשנו - נבטיח לעצמנו יותר כוחות ואנרגיות שמחות בכל ימות השנה, גם בימים קודרים בחורף או מזיעים בקיץ...

אך האמת, שהכתרת ימי חג הסוכות כזמן של שמחה וימים בהם השמחה כובשת, מחייבת התבוננות והבנה. הרי, בנוהג שבעולם, אדם שמח ומאושר כשהוא יושב על מי מנוחות, רגוע, שליו ומרוצה, ספון בביתו החם והמוגן, נח בספת העור וסועד על שולחן פורניר מבריק. כך - מבין כל אחד - כך שמחים, כך מאושרים!

אך ראו זה פלא - הדבר מעורר תמיהה של ממש: אנו חוגגים את זמן שמחתנו דווקא בתנאים הפחות נוחים - בסוכה ארעית, בת שלוש דפנות עץ קלות, עם תקרת ענפים וזרדים בלבד. בדירת עראי חשופה לשמש ולגשם, בתנאים צפופים, על מיטות מתקפלות ושולחנות פלסטיק ניידים. הלזו שמחה ייקרא?! וכי כך חוגג אדם מאושר?!

לא זו אף זו - בחג הסוכות, זמן שמחתנו, אנו זוכים באורחים חשובים ורבי מעלה, האושפיזין הקדושים. הם לא באים לבקרנו בסלון הנקי והנוצץ של חג הפסח, על יד שולחן החרות של ליל הסדר. הם בוחרים לבוא לבקר ולהתארח במעוננו, דווקא ליד השולחן המתקפל, להידחק בינות לכסאות הצפופים... מדוע? מה יש בחג זמן שמחתנו, המביא את אורחינו הנכבדים ביותר דווקא אליו - למרות התנאים הפחות נוחים ומכובדים לכאורה?!

אנו נכנסים בשערי הסוכה, והלב של כולנו חפץ לשמוח, רוצה לשמוח. אבל לא תמיד זה קל - לפעמים אין את הרוגע הנפשי, לפעמים תלאות החיים מעיבות, ומי לנו גדול כגאון מוילנא זצ"ל אשר אמר שהמצוה הקשה ביותר - היא המצוה להיות בשמחה בחג הסוכות...

אבל כחלק ממבועי השמחה הנשפעים בחג הזה, ניתנת לנו מתנה נוספת, אותה יכול כל אחד לקיים. וכך מגלה הרה"ק בעל ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי"ע, שגם אם אדם אינו מרגיש שמח - לפחות שיחייך, לפחות שיעשה עצמו שמח, כביכול - יתחפש לאדם שמח...
נכון, אולי זה לא אמיתי. אבל הפסוק 'והיית אך שמח' - הוא ראשי תבות 'שוא'. גם שמחת שוא, גם שמחה 'בכאילו', היא שמחה מספקת בחג השמחה, כדי להביא בכנפיה את השמחה האמיתית, שתמלא את ליבנו בשמחה טהורה וזכה!