כותב:
כיצד זכה האברך לרפואה שלימה בעיניו, איזו תפילו שלחה לו ישועה זוג עיניים חדשות...
הסיפור הבא הוא סיפור שקרה בזמנינו אנו. מעשה באברך יקר אשר חלה במחלת עיניים קשה, עד שהרופאים קבעו כי אפסו סיכוייו להמשיך לראות כמקדם, ועוורונו המלא אינו שאלה של 'האם' אלא של 'מתי'.
הימים חולפים, ומצב עיניו הולך ומחמיר. בעצת העסקנים הרפואיים, הזמין בדחיפות טיסה לבוסטון, אל מרכז רפואת העיניים הגדול בעולם. מבעוד מועד סודרה לו הפניה אל מנהל מחלקת רפואת העיניים במקום, הנחשב למומחה מספר אחד בעולם בתחום הבעיה הספציפית שלו.
הפרופסור הדגול ישב מולו, והביט בעיון לסירוגין בעיניו, בצילומים, ובדו"חות שלפניו. לאחר מכן, פנה אל האברך שישב מתוח לפניו ואמר קצרות: 'ראה נא איש צעיר. תנצל היטב את השבועות הקרובים, שתספיק לראות את כל אשר תחפוץ בימי חלדך. בעוד מספר שבועות תהפוך לעיוור גמור, ואין, ממש ממש אין מה לעשות, התיק שלך אבוד לגמרי'...

כשיצא האברך מחדרו, נחת על הכסא הסמוך כשלבו מרוסק לחלוטין. גלגלי מוחו הלמו בפראות, ונשימתו נעתקה. הקביעה של הרופא, לפיה יישאר עיוור מעתה ואילך, נאמרה בטון נחרץ שאינו משתמע לשני פנים. אחרי שהתאושש מההלם הראשוני, התקשר לעסקנים הרפואיים ששלחו אותו הנה, וביקש כי ישוחחו שוב עם הרופא, וינסו לחלץ ממנו פיתרון כלשהו.
אלא שגם התערבותם, לא שינתה את עמדת הרופא כמלוא נימה. הוא חזר והסביר כי עיניו של האברך הזה חדלו מלתפקד, והלכה למעשה הוא כבר עיוור אלא שעדיין הוא רואה קצת....
עם הקביעה הנחרצת הזו, ראה מיודעינו האברך אך 'שחור בעיניים', תרתי משמע. באין פיתרון באופק, התקשר האברך אל סוכן הנסיעות וביקש להזמין כרטיס בחזרה לישראל למחר בערב. לפחות יבלה את הימים הבודדים שעוד יוכל לראות בחיק משפחתו, ויעניק לעיניו את הזכות לראות עוד כמה רגעי נחת בודדים...

באותו ערב ישב האברך בחדרו, ועיניו זולגות דמעות. הדמעות הללו היו גם שחרור מתח, גם תפילה לנס גלוי שאולי עוד ישנה את התמונה, ובעיקר – דמעות פרידה מחוש הראיה... מחשבותיו הרחיקו אל בני משפחתו, אל קהילתו האהובה, אל בית הכנסת השכונתי – כל אותם מקומות מרגשים שלא יזכה עוד לחוות בחוש הראיה...
אך כשעלה במוחו בית הכנסת השכונתי, נזכר בשיחה מעניינת ששמע מדרשן בבית הכנסת, שבועות ספורים קודם לכן. היה זה בשבוע פרשת וישלח, והדרשן ציטט ביאור מדברי רבינו בחיי על התורה, המבאר את תפילתו של יעקב טרם המפגש עם אחיו עשיו, כאשר הוא מתחיל את תפילתו במילים 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת'. והלא הדעת נותנת, שאדם הנתון במצוקה יתפלל על מצוקתו, ויתחיל את תפילתו מיד במילים 'הצילני נא מיד אחי מיד עשיו' – אותם אמר יעקב אבינו בהמשך תפילתו?

אלא, יעקב אבינו ידע שתפילה מתקבלת לפני השם רק כאשר היא כוללת בתוכה הודאה על העבר. לפיכך, תחילה הודה על החסדים והאמת להם זכה עד כה, ורק אחר כך החל להתפלל על מצוקתו, מתוך הבנה שתפילה יכולה להתקבל רק אם קודמת לה הודאה עמוקה על העבר!
ההבנה החדשה הלמה בראשו של האברך כאלפי פטישים. 'אולי עלי לשנות את נוסח תפילתי...' לחש לעצמו. הוא התעשת, נטל ידיו, קרא את ההלל בלי ברכה והחל מודה להשם. 'אבא, תודה על הבית שזכיתי להקים, תודה על האוירה השמחה השוכנת בו, על הילדים הבריאים והמחונכים הגדלים בו. תודה על היכולת לפרנסם, תודה על העונג לשבת איתם בסעודת שבת, לרוות מלוא חופניים נחת מהסיפורים, מהצחקוקים, מהחיוכים שלהם...
תודה אבא', המשיך האברך בדמעות התרגשות, 'על ששתי רגלי הולכות, ושתי ידיי פעילות. אני יודע שהדבר לא מובן מאליו, יש רבבות נכים בעולם שכל פעולה פשוטה שלי היא קריעת ים סוף עבורם, ואילו אני יכול לעשות הכל בכוחות עצמי. תודה אבא על הבריאות השלימה בכל אבריי עד עתה, ועל הזכות לראות עד עתה...'

בסוף, ביקש בקצרה, 'עזרני, אבא טוב שמרעיף עליי כה הרבה טוב, שעיניי ימשיכו לראות ולתפקד, ואוכל להודות לך בעיניים בריאות על כל החסד הזה...'
מעודד עלה מיודעינו האברך על יצועו, וכבר בשעת בוקר התייצב בחדר ההמתנה של הרופא, וביקש להיכנס ללא תור מראש. הרופא כבר הכיר את המחזה של חולים המסרבים להאמין לגזירה, ובדרך כלל סירב לקבלם שנית, בוודאי ללא תור קבוע מראש. נגד כל הגיון הסכים הפרופסור לקבלו, ואחרי דקות התבוננות ארוכות גבותיו התעגלו בתימהון:
'אתה זה שהיית כאן אתמול? זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות! - - -
הרי הבעיה שלך נפתרת בניתוח פשוט וקצר, תקבע אצל המזכירה כבר למחר...'

כעבור 48 שעות, צעד בשדה התעופה הבוסטונאי אברך מחוייך, מאושר, ובעיקר מודה. עיניו היו לו לשלל! המיית ההודאה שפרצה מליבו, היא שפתחה עבורו שערי שמים. לבו השבור והמיוסר לנוכח הגזירה הקשה, שהצליח להתעשת ולפצוח במחול של הודאה – הוא שחולל כאן מהפך!
הוא הביט כה וכה, ועיניו לא שבעו מלראות, תוך שבליבו החליט לפרסם את הנס. למען יידעו הכל, כי אף שמצוקה יוצרת תפילה בתחנונים, הנס הגדול באמת מתרחש רק כאשר ההודאה היא המובילה את התפילה, כאשר התודה כובשת את כל הלב!

אהבתם? תנסו גם את אלו

תכנים אחרונים מאת הרב אשר קובלסקי