תינוקות בזכות השבת

בבית הספר 'ישועות יעקב' בבת ים, מכהנת המורה ב. ג. כמורה נערצת. רוב תלמידות בית הספר עברו תחת ידיה, ואלו מהן שעשו זאת בשנים האחרונות, עדות לסיפור חייה המדהים, אותו היא מספרת בעצמה:
המורה ב. ג. נישאה באמצע חורף תשס"ב. ככל זוג צעיר, החלה את חייה בחלומות ורודים על העתיד, איך ביתה מתמלא בצהלות ילדים משחקים ועליזים, המרווים אותה ברוב נחת. היא ייחלה ליום בו תעטר את המקרר בעבודות יצירה מעשי ידי האמנים הקטנים, ותנקה קשקושי צבעים מהקירות, כחלק ממילוי המשימות הנפלאות המוטלות על כל אם בישראל...
אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד. בחלוף שלוש שנים מהחתונה, עדיין השתרר בבית שקט מצמית, שהלך והפך למתוח ככל שנקפו הימים. הזוג הצעיר ציפה יותר מכל לבשורה המשמחת, שבוששה מלבוא והותירה אותם לחוצים ומתוחים, חוששים ואובדי עצות.
בצר להם, החליטו לפנות לשני האפיקים המוטלים על כל יהודי. בתחילה, החלו בתפילות קורעות לב לאביהם שבשמים, אולי יחוס אולי ירחם, ויזכה אותם בזרע של קיימא. הם גם לא הניחו ידיהם מסגולות שונות, נסעו לקברי הצדיקים להתפלל, ובכל עת רצון הטמינו את עיניהם בין דפי התהלים, והרטיבו אותם בדמעות תחינה וציפיה...

בד בבד, לא זנחו את שדה ההשתדלות, והחלו לדרוש ברופאים ובעסקנים. לאחר מסע מפרך שאינו ניתן לתיאור והתפרש על פני מספר שנים של נסיונות, הרימו הרופאים ידיהם וגם העסקנים כבר לא מצאו מוצא. 'אין סיכוי!' - קבעו הרופאים באופן חד משמעי, 'אין שום דרך, אין אור בקצה המנהרה!' - פסקו, והותירו את ליבם של הזוג הצעיר מדמם וכאוב...
בחורף שנת תשע"א, כתשע שנים ממועד נישואיהם, נסעה המורה לבני ברק, אל הרבנית קניבסקי ע"ה. בקול בוכים סיפרה את העובר עליה, את מסכת ההתרוצצויות והטיפולים, את ההתמודדות הקשה והמצב המייאש. 'אוי', נפלטה מפיה אנחה קורעת לב, 'רבונו של עולם, מה עוד אוכל לעשות כדי לזכות בזרע של קיימא?'
הרבנית קניבסקי עודדה אותה בחום וייעצה לה: 'קבלי על עצמך, לקבל את השבת כמה דקות מוקדם מהזמן. הן השבת היא מקור הברכה, ואין ברכה גדולה וחשובה מילדים, זרע קודש, ההולכים בדרך השם. קבלי על עצמך להקדים לקבל שבת, ומקור הברכה ישלח דברו למלא את ביתך בברכת הילדים!' - אמרה הרבנית קניבסקי.
המורה יצאה מהורהרת, וחשבה לנסות. אלא שהדבר היה כה קשה ומנוגד להרגלה, היא לא ידעה איך תוכל. הרי בכל שבוע היא כה מתאמצת למהר, ובכל זאת מצליחה להיכנס לשבת רק ברגע האחרון, כיצד תספיק להיכנס ליום השבת ועוד להקדים את זמן קבלת השבת?
כך חלפו להם השבועות, היא חשבה על הנושא, אך פשוט לא הצליחה לעמוד במשימה הזו. הדבר הלך ונשתכח מליבה, וביתה המשיך באותה דממה נוראה, שאינה מבשרת דבר. בסוכות תשע"ב הלכה הרבנית קניבסקי לבית עולמה, וגם עצתה נשתכחה מהמורה, שהמשיכה לייחל ולצפות...
עברו כמה חודשים נוספים, והיא החליטה לפקוד שוב את הבית ברחוב רשב"ם בבני ברק, ולהיכנס להתברך אצל הרבנית קולדצקי תליט"א, בתה של הרבנית קניבסקי ע"ה. היא הגיעה בשעת ערב, ומיד בכניסתה פרצה בבכי, ושבה על סיפור חייה, על ההמתנה הארוכה, התשובות המייאשות, הטיפולים שאינם מניבים דבר, והחשש מפני הבאות...

הרבנית קולדצקי הקשיבה לה בהבנה והשתתפות, וכמו מתוך חלום שמעה אותה אומרת: 'אמא שלי עליה השלום, היתה אומרת במקרים כאלה להקדים לקבל את השבת. הרי השבת היא מקור הברכה, ואין ברכה חשובה ורצויה יותר מילדים בבית. הקדימי נא לקבל את השבת 10 דקות מוקדם מהזמן הקבוע, ובעזרת השם ברכת השבת תביא ישועה וברכה לביתך!' - בירכה בחום...
הפעם, בפעם השניה ששמעה את אותן המילים, החליטה המורה לנסות. זה לא היה קל, הרי לא הורגלה בכך, והימים ימי חודש שבט - כשימי ששי קצרים... אך באותו שבוע, במאמץ רב, הצליחה להיכנס לשבת 10 דקות מוקדם מהזמן, והדקות הללו שהרויחה בשבת היו לה למשיבות נפש, והקנו לה זמן איכות עם עצמה לתפילה מול הנרות, דקות שנתנו בה טעם של עוד וציפיה לשבת הבאה, להצליח להיכנס לשבת מתוך רוגע ושלווה...
בנוסף, החליטה להתנדב באחד הארגונים העוסקים בהפצת ערך 'תוספת שבת'. היא לא הסתפקה בכך, והחליטה שלקראת הקיץ תפעיל פעילות 'תוספת שבת' בבית הספר בו היא מלמדת, כדי  להטמיע בתלמידות כבר מגיל צעיר את הערך החשוב של הקדמת קבלת השבת. מיד לאחר חג הפסח, יצא המהלך לדרך, כשהוכנו דפי עזר ומנשרי פרסום, פרסי עידוד ומגנטי תזכורת. מבצע 'מקדימי שבת' יצא לדרך במלוא העוצמה, כשעל המלאכה מנצחת המורה ב. ג. בכבודה ובעצמה.
בתחילת חודש אייר, בכנס גדול ומושקע, הושק המבצע בכל כיתות בית הספר. כל התלמידות קיבלו דפי תזכורת מדי יום ששי, והשיבו דיווח ביום ראשון - אם היו מוכנות וקיבלו שבת עשר דק' מוקדם מהזמן. מובן כי המהפכה סחפה בעקבותיה גם את הורי הבנות, ומאות בתים בישראל התחילו להקדים את קבלת השבת...

ואז זה קרה. בניגוד לכל תחזית, בלי שום קשר לציפיות הרופאים - - -
פורים שנת תשע"ג, אחרי 11 שנים ממועד החתונה, היה הפורים השמח ביותר בחייהם. באמצע יום הפורים מיהרה לבית החולים, ושם - הפכה לאמא, לראשונה בחייה, לזוג תאומות חמודות ומתוקות, תינוקות של 'תוספת שבת'. היא חבקה את שתי התינוקות הקטנות בזרועותיה, והחלה לשורר משירי השבת, כי לא ילדיה שלה הם, אלא ילדים של השבת, ילדים בהם זכתה רק בזכות 'תוספת שבת!'
המורה המשיכה בפעילותה להפצת אור תוספת שבת, גם אחרי שקרה הנס הזה. ואז, שב ונשנה אותו נס בדיוק, כאשר לפני שבעה חודשים זכתה לחבוק זוג תאומות נוספות, גם הפעם - בנס פלאי שאיש מהרופאים לא נתן לו סיכוי, אבל 'תוספת שבת' הפכה אותו לאפשרי, מציאותי, חי וקיים, בדמותן של שתי תינוקות זערוריות!

וגילוי זה, נחשף כבר מפי האריז"ל בספר 'כתר תורה' ב'עץ חיים' סל"ד, כי להקדים ולחזק אחרים להקדים קבלת שבת, זו סגולה לבנים. כי גם ברגעים הקשים ביותר, וגם כשהעולם נראה חשוך ואין כל סיכוי, וגם אם לא נראית כל ישועה באופק -
לשבת יש כח מיוחד, ולתוספת שבת - תוספת כח מיוחדת!
יהודים רבים כל כך, בכל רחבי תבל, מתייסרים וכואבים, לחוצים ומתוחים. אלו מבקשים לזכות בזרע של קיימא, אלו מתקשים ודחוקים בפרנסתם, אלו מבקשים להיוושע בדבר רפואה ורחמים, וכולם כולם מבקשים לזכות לנחת מהילדים. הכל ענין של כמה דקות בלבד, דקות שמחוללות מהפך, הדקות של 'תוספת שבת'. כי 'תוספת שבת' היא הכלי שפותח שערי שמים, פותח לרווחה את מקור הברכה, משפיע ישועות וממלא את משאלות הלב לטובה ולברכה!
כשיש לנו הזדמנות כזו, לא נוכל להניח אותה מהיד, לא נוכל לוותר עליה. הבה נקבל על עצמנו להתחזק ב'תוספת שבת', להקדים לקבל את השבת מוקדם מהזמן, לזכות בעוד דקות יקרות מפז של מתנת השבת, כדי לזכות לפתיחת שערי השפע וללכת לקראת מקור הברכה!