הקדמה למשנה:
רבי חנינא בן תרדיון היה תנא בתקופתו של רבי עקיבא, והיה אחד מעשרת הרוגי מלכות ונהרג ביום כז' בסיון, ובתו ברוריה היתה נשואה לרבי מאיר בעל הנס, ומסופר עליו במסכת עבודה זרה (דף יח' עמוד א') שמלכות רומי גזרה שלא ללמוד תורה, וכשנפטר רבי יוסי בן קסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו, וכאשר חזרו מהלוויה ראו את רבי חנינא בן תרדיון יושב ולומד תורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו של רבי חנינא, לקחו אותו הרומאים וכרכו אותו בספר תורה שהיה מונח בחיקו, ונתנו עליו חבילי זמורות והדליקו אש והביאו ספוגין של צמר ושראום את הצמר במים וכל זה עשו הרומאים כדי שרבי חנינא ימות לאט.
אמרה לו באותה שעה ביתו של רבי חנינא לאביה, אבא וכי זו שכרה של לימוד התורה, ענה לה רבי חנינא אם הייתי נשרף לבד היה קשה לי למות, עכשיו שספר תורה מונח אצלי ונשרף איתי, מי שיבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש גם את עלבוני.
אמרו לו תלמידיו לרבי חנינא, רבי מה אתנה רואה? ענה להם גיליונות נשרפיו ואותיות פורחות באויר, אמרו לו תלמידיו פתח את פיך ויכנס בך האש וכך תמות יותר מהר ולא תסבול יותר, ענה להם רבי חנינא מוטב שיטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי.
אמר לו הגוי שממונה להרגו, רבי אם אני מרבה בשלהבת ומוריד ממך את הצמר גפן כדי להקל על יסוריך ועל ידי כך תמות יותר מהר, האם אתה מביא אותי לחיי עולם הבא,ענה לו רבי חנינא כן, אמר לו הגוי תשבע לי רבי חנינא נשבע לו, מיד הגוי הרבה בשלהבת ונטל מעליו את הצמר גפן, ויצאה נשמתו של רבי חנינא במהרה, וגם הגוי קפץ לתוך האש, יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון והגוי שעימו מוזמנים לחיי עולם הבא, בכה רבי יהודה הנשיא ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים.
ביאור למשנה:
רבי חנינא בן תרדיון - היינו שהיה רגיל לומר כן, ועיין פרק א' משנה ב'.
שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה - שני בני אדם שיושבים במנוחה ובשלוה שאין להם מניעה מלדבר בדברי תורה, והם אינם מדברים משום עניין מעייני התורה.
הרי זה מושב לצים - מכח זה שיושבים ובטלים ועושים זאת מבלי הכרח הוי ליה כאילו בוזים ומתלוצצים.
ובמושב לצים לא ישב - וכתיב אחרי זה "כי אם בתורת ה' חפצו", אם כן מי שאין חפצו בתורת ה' הרי מושבו מושב לצים.
אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם - היינו שה' יתברך מסכים איתם ומחבב אותם וכאילו הוא נמצא בתוכם.
"אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו..." - ממה שרשום איש אל רעהו היינו שדברו אחד עם השני, ונאמר ויקשב ה' וישמע יוצא שה' יתברך נמצא איתם.
אין לי אלא שנים, מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר - שדווקא שנים שיושבים מצאנו שה' יתברך נמצא איתם, אולם אדם יחיד שלומד תורה מנין שמקבל שכר.
"ישב בדד וידום כי נטל עליו" - כאשר יושב לבד והוא דומם היינו שיושב ולומד בשקט בקול נמוך, אז "כי נטל עליו" היינו כאילו כל התורה הייתה בעבורו ומקבל שכר (רבנו בחיי, רבנו עובדיה מברטנורא), ויש שביארו "כי נטל עליו" הרי זה שלומד שנוטל שכר עליו היינו על זה שלמד.
מעשה שהיה:
התנא אמר כאן שאם לא עוסקים בתורה הרי זה מושב לצים, וכבר אמרו חז"ל שארבעה כיתות אינם מקבלים פני שכינה ואחת מהם היא הלצים, ונביא כאן סיפור שהבן איש חי כתב על עוון ליצנות.
בבגדד היה ליצן אחד שהגיע לליצנות האסורה, שהיה צוחק על התורה והיה לועג ומנבל את פיו, והנה אחד מעשירי העיר עשה מסיבה והחליט להזמין את הלץ על מנת שיבדח את הקהל, והנה במהלך המסיבה השמיע הליצן את דבריו, ובתוך דבריו טעם ממנת הדגים שהייתה שם, והנה לרוע מזלו נתקע לו עצם בגרונו, ועד שכל הקהל התעשת כבר הליצן נפח את נשמתו ומת, והעשיר לא ידע מה לעשות, ובא אליו אחד מן האורחים ואמר לו תפנה מהר את הגופה לפני שיבוא שוטר ויאשים אותך ברצח, העשיר קיבל את דבריו ולקח את הגופה ושם אותה מול הבית של הרופא ודפק אצלו בדלת וברח.
הרופא שומע שיש דפיקות בדלת בשעה כזו מאוחרת בלילה, והוא קם ממיטתו ושואל מי שם בחוץ? וכאשר רואה שאף אחד לא עונה לו פתח את הדלת, והוא נתקל בגופה של הלץ שהייתה ונפל איתה את כל המדרגות, כאשר הגיעו שניהם לסוף המדרגות, שאל את הרופא את האיש שלידו האם אתה בסדר? והנה רואה הרופא שאין קול ואין עונה, ולכן הניח את ידיו במהירות על הדופק ולתדהמתו גילה שאין דופק, נבהל הרופא וחשב לעצמו הסתבכתי קשות, עכשיו יבוא שוטר ויאשים אותי שהרגתי בן אדם, ולכן לקח הרופא את הגופה ומיהר להניח אותה ליד בית אחר.
והנה באותו בית שהניח הרופא את הגופה, זה היה ביתו של חיט שעסק באותה שעה למלאכתו, והנה לאחר שהרופא הניח את הגופה יצא החיט לשאוף אויר קצת, וכאשר חזר לביתו יצא לקראתו העוזר שלו וצועק לעברו יש כאן גנב יש כאן גנב, החיט תפס מגהץ חם ובא לקראת האדם שעומד בפינה וצועק לעברו "הי אתה תזדהה מיד", והנה האיש לא הגיב, החיט מיהר וזרק עליו את המגהץ החם, והנה כאשר פגע המגהץ באדם הוא נפל מיד על הריצפה, החיט נגש אלי ושאל אותו "אדוני אתה בסדר? אני אקרא לרופא?, אך אין שום תגובה, החיט נגש לאיש והנה הוא רואה שהאיש מת, תפס החיט את ראשו בשני ידיו ואמר "אוי ואבוי לי אני הרגתי בן אדם, עוד מעט יבוא שוטר ויקח אותי לבית הכלא", לקח החיט את הגופה והשליך אותה בפח האשפה הגדול, אולם הוא לא שם לב מחמת המהירות שהרגלים של הגופה בולטות בחוץ.
כעבור זמן חלף שם שיכור שהחזיק בידו בקבוק יין, והוא נתקע בזוג הרגלים ונפל ונשבר לו בקבוק היין, התעצבן השיכור והוא נגש לאיש ששוכב שם והתחיל לטלטל אותו, וצועק עליו "אתה לא רואה איפה אתה שוכב?", פרצופו של הליצן היה עקום מרוב המכות שהוא קיבל ולכן לשיכור היה נראה שהוא צוחק עליו, ולכן הוא לקח את שברי הזכוכית והתחיל לדקור את השוכב, ובדיוק שסיים עבר שוטר במקום וראה את מה שעשה, ולקח את השיכור באזיקים.
כשהובא השיכור לפני שופט, האשים השופט את השיכור ברצח ונגזר עליו דין גזר מות, והחיט ששמע את גזר הדין ליבו נחמץ ובא לפני השופט ואמר לו אני זה שהרגתי את האיש, והוא סיפר להם את מה שהוא עשה, וכאשר קיבלו השופטים את גרסתו בא לפניהם הרופא וסיפר להם שהוא זה שרצח את האיש, וסיפר להם מה שהוא עשה, וכאשר קיבלו השופטים את גרסתו בא לפניהם העשיר וסיפר להם שהוא זה שרצח את האיש, השופטים לא ידעו מה לעשות כל כך הרבה מיתות קראו לאיש אחד, קראו לרב של היהודים ושאלו אותו מה לעשות, ענה להם הרב אף אחד לא הרג את האיש הזה, אלא הליצנות שלו היא גרמה לו שיבוא עליו ארבע מיתות, ראשית נחנק מהדג זה מיתת חנק, שנית סקילה מחדר מדרגות, שלישית שרפה ביד המגהץ, רביעית סיף ביד השיכור, סיים הרב ואמר להם תראו משמים עד היכן מגיע עונשו של החוטא בליצנות.
משנה ג
רבי חנינא בן תרדיון אומר: שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר ובמושב לצים לא ישב, אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם שנאמר אז נדברו איש אל רעהו, "ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו". אין לי אלא שנים מנין אפילו אחד שישוב ועוסק בתורה שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר? שנאמר "ישב בדד וידום כי נטל עליו".
כניסות: 6166
אהבתם? תנסו גם את אלו
-
בזכות קבלה של תורהסיפורים מהחיים
-
משנה טזפרק ב
-
קרנה של תורהרבנים אורחים
-
מלמדים ותלמוד תורהמצוות שונות
-
מצווה יד' - גר באכילת הפסחתריג מצוות
-
הסמל של התורה אמתהרב צח ויאה
תכנים אחרונים מאת הרב רועי גנון