משנה יא

הקדמה למשנה:
רבי חנינא בן דוסא היה אחד מראשוני התנאים, והיה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, וחי בתקופת חורבן בית שני, והיה מופלא בצדקתו ובחסידותו, ומסופר על ניסים שהיו בזכות תפילתו, והיה חי בעניות מרובה, ובגמרא מסכת תענית אמרו שכל יום ויום היתה יוצאת בת קול ואומרת, כל העולם ניזון מחנינא בני, וחנינא בני דיו לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וכל ערב שבת היתה אשתו של רבי חנינא בן דוסא רגילה להסיק את התנור במיני בלאות, משום שהיא היתה מתביישת שלא היה לה קמח לאפות לשבת קודש מרוב עניות, לכן היא היתה שמה מיני בלאות כדי שכולם יחשבו שהיא אופה לכבוד שבת מרוב הבושה, היתה לה שכנה רעה שאמרה לעצמה, הרי אני יודעת שאין להם כסף והם עניים, אני אלך ואראה מה היא אופה בתנור, הלכה ודפקה בדלת, אשתו של רבי חנינא הכירה את השכינה והתביישה ולכן נכנסה לחדר, והשכנה באה וניגשה אל התנור ונעשה נס והתנור התמלא ככרות לחם, אמרה לה השכנה מהר מהר תביאי מרדה שהלחם שלך נשרף, הלכה והביאה את המרדה והוציא את הלחם.
אמרה לו אשתו עד מתי אנו כל כך מצטערים שאנו עניים, אמר לה רבי חנינא מה נעשה? אמרה לו בקש רחמים מהשמים שיתנו לך איזה דבר מה שחלק שמגיע לך בעולם הבא, התפלל רבי חנינא ויצאה כמין פיסת יד ונתנה לו רגל אחת של שולחן משובצת זהב ויהלומים, לאחר מכן רבי חנינא הלך לישון והנה רואה בחלומו, שכל הצדיקים אוכלים על שולחן של שלוש רגלים, ורק הוא ואשתו אוכלים על שולחם של שני רגלים, כשתעורר סיפר לאשתו את החלום ואמר לה, נוח לך שכולם יאכלו על שולחן שלם ורק אנו נאכל על שולחן שניטל ממנו רגל? אמרה לו מה נעשה? התחיל להתפלל שיקחו ממנו את הרגל בחזרה, ובאמת יצאה כמין פיסת יד ולקחה את הרגל של השולחן, ואומרת הגמרא שגדול הנס האחרון יותר מן הראשון, שהרי מהשמים לפעמים נותנים מתנות, אולם הם לא לוקחים דברים שהם כבר הביאו.    

ביאור המשנה:
רבי חנינא בן דוסא אומר - היינו שהיה רגיל לומר דבר זה, (ועיין פרק א' משנה ב').
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת - יש בזה שני פירושים, הפירשו הראשון שלפני כל מעשה שבא לפניו חושב בדעתו האם מותר לעשות זאת, איך עושים את הדבר הזה, אזי חכמתו מתקיימת היינו מעשיו מתקיימים, והוא מצליח בכל מה שעושה, שכיוון שיראת שמים עומדת מול עיניו כל שעה אינו נכשל במעשיו, הפירוש השני שאם חושב בליבו שהוא רוצה ללמוד בשביל שהוא יהיה ירא חטא, אזי חכמתו מתקיימת שהחכמה שלו מביאה אותו לידי מה שליבו רצה, ואז הוא נהנה בה.
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת - לפי הפירוש הראשון אם אינו חושב לפני מעשה איך לעשות והאם זה מותר או לא, אזי חכמתו היינו מעשיו אין בהם ממש, משום שאין לו יראת שמים, ויכול יצרו הרע לפתותו וימשך אחר תענוגות עולם הזה, ולפי הפירוש השני שלומד לא על מנת לעשות, אזי הואיל ולבבו אינו פונה להיות ירא חטא, אזי חכמתו אינה מתקיימת שכן חכמתו אומרת לו לעשות דבר מה ואין לו יראת חטא אז תמיד יש לו מאבק פנימי, ובסוף מתייאש מחכמתו ועוזב אותה.
כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת - אי אפשר לפרש כפשוטו שמעשיו מרובים מהחכמה שלו שהרי אם אין בו חכמה איך מעשיו מרובים הרי פרי החכמה הם המעשים של האדם, לכן הביאור כאן מי שהוא מרבה לעשות מעשים טובים וסייגים לתורה, כגון שלוקח איזה מצוה שהוא למד והוא מרבה בה בחומרות וסייגי כדי לקיימה וכן אם הוא מקבל על עצמו לעשות את כל מה שילמד.
וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת - כיוון שהוא למד הרבה ואינו מקיים הרי הוא במהרה ישכח מה שלמד, וכן אם אינו עושה גדרים וסייגים לחכמתו אזי חכמתו אין לה מעמידים.