משנה ז

הקדמה למשנה:
רבי ישמעאל הוא בנו של רבי יוסי חלפתא, והוא הבן הגדול מחמשת הבנים שהיו לרבי יוסי, היה חי בעיר ציפורי, ורוב תורתו למד מאביו, וכמעט כל מאמריו הם מאמרי הלכה בשם אביו רבי יוסי, והיה גם מקורב למלכות, ורבי יהודה הנשיא החשיבו מאוד, ופעם אחת אמר רבי יהודה הנשיא לרבי חייא אשרי הדור שאתם חיים בתוכו שיש בו את רבי ישמעאל.
רבי ישמעאל היה נזהר משוחד ואפילו מאבק שוחד, ומסופר עליו במסכת כתובות (דף קה' עמוד ב') שהאריס שלו היה רגיל להביא לו בכל יום שיש סל פירות מהפרדס שהיה שייך לרבי ישמעאל (אריס היינו אדם שעובד בשדה בשביל בעל השדה ותמורת זה לוקח רווחים בתבואה, ושאר התבואה מביא לבעל השדה), ופעם אחת אותו האריס הקדים והביא את הפירות לרבי ישמעאל ביום חמישי, שאל אותו רבי ישמעאל מדוע הקדמת להביא את הפירות? ענה לו האריס משום שהיום בלאו הכי יש לי דין תורה, ואמרתי אגב כבר שאני בא אני יביא לך את פירותיך, אמר לו רבי ישמעאל אני פסול מלדון אותך ולא קיבל ממנו את הפירות, לקח רבי ישמעאל שני תלמידים ונתן להם לדון בדין של האריס עם בעל דינו, רבי ישמעאל יצא והלך לחלון לשמוע את מהלך הדיון, והתחיל לומר בינו לבין עצמו הוא יכול לטעון כך וכך, ועכשיו הוא יכול להגיד כך וכך, אמר רבי ישמעאל תיפח רוחם של מקבלי השוחד, ומה אני שלא לקחתי ואם לקחתי הרי את שלי לקחתי משום שזה השדה שלי, מנסה לעזור בכל זאת, מקבלי השוחד על אחת כמה וכמה, ומכאן דרשו חז"ל "נוער כפיו מתמוך שוחד" (ישעיהו פרק לג' פסוק טו') כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי.

ביאור המשנה:
רבי ישמעאל אומר - היינו שהיה רגיל לומר כן, ועיין פרק א' משנה ב'.
החושך עצמו מן הדין - המונע את עצמו מלהיות דיין, היינו שאומר לבעלי דין שיתפשרו ביניהם או שיש שם דיינים אחרים שיכולים לדון, ואף על פי שיש מצוה לדון, מכל מקום מותר לו לעשות כן משום שאינו מבטל את הדין, אלא או שיש דיינים אחרים שיעשו זאת ולכן אומר להם שילכו אליהם והם יעשו, או שאומר להם שיעשו פשרה ועל ידי כך באים לידי הסכמה.
פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא - דיין שמונע את עצמו מלדון כמו שכתבנו למעלה או שאומר להם להתפשר ביניהם או שיש שם דיין אחר שיכול לדונם, על ידי כך מונע מעצמו איבה שבעלי הדין לא ישנאו אותו, וכן מונע מעצמו גזל שלפעמים טועה הדיין הדין ומחייב את הזכאי ופוטר את החייב ועל ידי כך הוא מוציא מיד הזכאי ממון שלא כדין האמיתי, וכן מונע מעצמו שבועת שוא, שכן לפעמים יכול הדיין לחייב שבועה למי שלא חייב בה, ונמצא שמביא לידי שבועת שוא
והגס ליבו בהוראה - זהו דיין שמתנהג הפוך מהדיין הקודם שחושך את עצמו מלדון, וזהו דיין ממהר לדון, וליבו מתגאה ודן לא עיון בדין וללא מתינות.
שוטה רשע וגס רוח - דיין שמתנהג כך הוא שוטה משום שחושב לעצמו שהוא חכם, ואין לך שטות גדול ה מזו שאדם שחושב שהוא חכם ולא צריך לחשוב ולעיין בדברים, ודיין כזה הוא גם רשע משום שאינו דן דין אמת ואין לו יראת שמים, שאילו היה לו יראת שמים לא היה ממהר לדון את הדין לפי שהיה יודע שכל אחד יכול לטעות ולכן צריך להתנהג במתינות, ולכן הוא רשע שאינו פוחד מאיסורים ונמצא שלומד תורה רק להתגאות בה, שכן תמיד חושב שהוא צודק, ודיין כזה הוא גם גס רוח שהרי הוא בעל גאווה גדול שרוצה רק להראות איך הוא חכם ואיך הוא פוסק מהר.

מעשה שהיה:
בחושן משפט סימן לז' סעיף א' נפסק "כל עדות שיש לאדם הנאה ממנה פסול לעדות, משום שהוא נוגע בדבר", וכתב הלבוש שהטעם מפני שאדם קרוב אצל עצמו, וכבר אמרו חז"ל במסכת שבת "אין אדם רואה חובה לעצמו", ולמדנו כאן במשנה כמה יש להיזהר מנגיעה של הדיין ויחשוב טוב לפני שהוא פוסק את הדין, ומסופר על בעל הסמ"ע רבי יהושע פאלק שהיה אחד מגדולי ישראל, שפעם אחד היה לו דין תורה עם אדם אחר והלכו להתדיין אצל דיין אחר שאינו מאותה העיר שהם גרים בה, באו שניהם לפני הדיין והדיין מעולם לא ראה את הסמ"ע בפנים אלא רק שמע על גודלו, ואותו אדם שטח את טענותיו אל הדיין, ואחר כך הסמ"ע אמר את טענותיו, הדיין ששמע את שני הצדדים אמר להם לבוא מחר הוא יחשוב על הדין ויאמר להם את התשובה, למחרת באו והדיין אמר שהצדק עם היהודי והסמ"ע צריך לשלם לו כסף, בעל הסמ"ע התפלא ושאל את הדיין סליחה אפשר לדעת מאיפה כבוד פסק את הדין כן? ענה לו הדיין בא ותראה והוציא לו שולחן ערוך חושן משפט והראה לו שכך כתב גדול ישראל בעל הסמ"ע בפירוש, וסיים הדיין ולכן פסקתי כך וכך ואתה חייב לו לפני הסמ"ע, שראה כך הסמ"ע התפלא פלא ופלא על עצמו שכן הוא בעצמו פסק כן, ואמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו שאין אדם רואה חובה לעצמו.
ומזה נלמד לדון בהלכה ולראות ולחשוב במתינות על כל פרט.