רן היקר שלום!
קראתי את שאלתך ברגשות מעורבים,מצד אחד אני מכיר את הצער והכאב שתה חש,ומאידך עומד למולי תוכן שאלתך אשר מתוכו ניכר שאתה אדם פיקח ונבון,אדם ששוקל את מחשבותיו והרגשותיו על מנת לגעת בשורש מעשיך כדי לעשות רצון ה' באמת.
ועוד שזכית בגיל צעיר לתובנות שאנשים מבוגרים ממך לא זכו.
ועוד שהשכלת לנצל את ההזדמנות החד פעמית הזו להיכנס לישיבה קדושה ולעסוק בבניין האמיתי,בניין האדם השלם הדבק בבוראו.

רן,היטבת להבחין ולהפריד בין הרגשותיך(לחץ ועצבות) לבין מחשבותיך(מה אני חושב שהשם רוצה ממני) שהם דברים התלויים אחד בשני. רצוני לומר שכאשר אתה חושב שהשם יתברך מביט עליך במבט של לחץ,אזי בוודאי שתסתכל על עצמך בצורה של חוסר סיפוק,והמשוואה פשוטה ותוצאתה עוד יותר,עצבות!

רן היקר,בוא ונבאר את עומק שאלתך וממילא תתברר לנו התשובה והדרך.
ועצתי אליך,תעיין ככל שתוכל בדברי אלו,וכתבם על לוח ליבך כדי שתוכל לעבוד על פיהם בצורה מדוייקת.

ובעזרת השם נחלק את התשובה לשלושה חלקים:

1.נפש האדם וכוחותיה:

הקב"ה הפליא לעשות עימנו וברא וקשר את הרוחני בגשמי,נשמה מן העליונים וגוף מן התחתונים.
בכדי להקל על הדברים נקרא לגוף נפש בהמית ולנשמה נפש אלוקית.
הנפש הבהמית היא נקראת בעוד שמות כגון בסיסית,חיונית. שמות שמבטאים את מהותה שהיא הקרובה לגוף וקיימים בה כוחות שנצרכים לקיום הגוף והעולם.
אבל לעניינו אנו בעיקר צריכים לדעת שבנפש הבהמית שמקורה בכבד "כי הדם הוא הנפש" שם מקור כל המידות והתאוות
ולכן שהיא קשורה בדם אנו רואים תגובות פיזיות שמופיעות בשעת פעולת המידות כגון אודם הפנים בשעת כעס,לובן וחיוורות בשעת בושה שכביכול דמו נשפך,חימום הגוף בהתעוררות תאווה וכן על זה הדרך.
וכפי שאמרנו היא חיונית לקיום העולם והאדם כלומר שיהיה בו כח שמעוררו לאכול ושמעוררו להקים דור המשך,וגם למידות שכביכול נראות רעות ישנו שימוש טוב כגון כעס על יצרו,גאווה בעבודת השם,בושה מפני השם.
וכל אלו המידות ותאוות הם כוחות חלוקים שמקורם אחד והוא הנפש (כמשל של זרם חשמלי אשר הוא כח אחד שמתגלה בכמה אופנים,והכל תלוי לאיזה כלי מחברים אותו אם לנורה תוצרו אור,ואם למזגן-קור,או לתנור-חום.)והתורה עוזרת לנו לווסתם במינון ובזמן והמקום הנכונים.

2.כיצד מתעוררים כוחות אלו:

המעמיק יבחין שכוחות אלו תמיד מתעוררים על ידי מצב חיצוני כגון עין רואה לב חומד,ראיית העין זה מצב חיצוני (וזה התרגיל של המפרסמים בשלטי חוצות ודומיהם,כל רצונם לעורר את כח התאווה).
המריח דבר מאכל מתעוררת תאוותו לאותו מאכל וכן על זה הדרך חושיו של האדם קולטים מידע מבחוץ ואזי כוחות אלו מתעוררים.
והדברים הנ"ל אמורים גם לגבי מידות,רק שהמידות הן יותר רוחניות מהתאוות ועל כן התעוררותן מגיעה לא רק ממצב חיצוני(היינו מקרה שארע את האדם) אלא גם משיתוף של כח רוחני אחר והוא הדמיון.
ואני אפרט יותר את הדברים כיצד הדברים מתרחשים.

אדם מטייל לו בשעות בין הערביים על רצועת חוף נטושה,השקט מאנשים מאפשר לשמוע את שבירת הגלים.
לפתע הוא מביט מערבה ורואה את כדור השמש הענק נעלם באופק האיןסופי וצובע את השמיים בכתום.
הוא מביט השמיימה ורואה עננים כבדים קרני השמש השוקעת חודרות אותם...ועומד לו האדם ואומר:"מעניין אם ירד מחר גשם,השמיים נראים מעוננים"
ואנו מתפלאים איך לא בוקעת נהמה מליבו "מה רבו מעשיך ה' " איך הוא לא מתאווה תאווה גדולה להכיר את יוצר כל.
אין זה אלא בגלל שהוא הסתכל אבל אילו היה מתבונן הייתה נפשו בועטת בקירבו.וחוסר התעוררות זה אפשרי גם באדם שומר תורה ומצוות.

התבוננות היא מלשון בנין,בינה צורת חשיבה שאיננה מופשטת אלא משתפת את כח הדימיון עד שבכוחה להוליד הרגשות של יראת ה' ואהבתו.
כמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה א',ו-ב' וזה לשונו שם: "הא-ל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו...
והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים,
ויראה מהם חכמתו שאין לה לא ערך ולא קץ,מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול...
וכשמחשב בדברים האלו עצמן,מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בדיה קטנה וכו'..."

שם לבבך על כל הדגשים בלשון הזהב של רבינו הגדול,דבריו צועקים:מחשבה מעמיקה,התבוננות ברצף מעוררים את נפש האדם להרגשות החזקות ביותר.
והוא הדין בהתעוררות מידות אצל האדם,

ואם נעמיק בפרשת קורח נראה כיצד מאורע פשוט לכאורה מתנפח עד כדי מחלוקת על משה רבינו ופתיחת פי האדמה לבלוע את קורח ועדתו.
ועל ידי זה נתלמד לנתח את מעשינו.

חז"ל הקדושים מצביעים לנו על ארבעה עניינים בפרשת קורח:

א.במדרש תנחומא כתוב "בגלל מה נחלק קורח על משה,בגין אליצפן בן עוזיאל שנעשה נשיא.אמר קורחארבע אחים היו לאבא,עמרם הבכור זכו אהרון ובניו לכהונה,ומשה אחיו למלכות,מי ראוי ליטול את השנייה לא השני?(היינו קורח שהיה בנו של יצהר שהוא שני לעמרם)
ואני הרי בנו של יצהר ולכן הייתי ראוי ליהיות נשיא,והוא (משה) עשה בנו של עוזיאל.
כיצד יתכן שבנו של הקטן ביותר מבין אחי אבא יהא גדול ונשיא עלי?
(מפה לכאורה נראה שהמידה שהתועררה היא גאווה,אבל תיכף נראה על איזו מידה מצביעה התורה הקדושה)
ולכן הריני חולק ומבטל כל מה שנעשה על ידו.

נסכם את דברי המדרש הנ"ל נאמר כך:מינוי נשיא וסיבת מחלוקתו של קורח שהמינוי צריך ליהיות ע"פ סדר הגילאים.
אז לפי הגדרתנו היה פה אירוע חיצוני היינו מינוי נשיא,ומושכל מוטעה של קורח גבי אופן וצורת המינוי.

אירוע פשוט זה ומחשבתו של קורח יצרו מחלוקת,וכעת נראה איזה הרגשה נולדה מהמחשבה על האירוע שהביאו לתגובה הזו.
על שאלה זו עונה רש"י וזה לשונו שם

ב. "ומה ראה קורח לחלוק על משה (והרי כבר אמרו חז"ל במדרש הנ"ל אלא שרש"י מוסיף עוד עומק בדברי קורח ומגלה לנו מה פעל אצלו)
ממשיך רש"י,נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל..."

אם כן אלו פני הדברים: אירוע (מינוי הנשיא)+מחשבה (מינוי צריך להעשות על פי גילאים)=התעוררות מידה(קנאה).

וכשהמידות מתחילות לעבוד הן מייצרות שיטה,ואת השיטה רואים גם כן שם במדרש תנחומא:

ג."וקורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו (ושוב פעם השאלה הנ"ל,אלא שגם כאן מגלים לנו את עומק מעשי האדם כפי שקיבלו מיוצר האדם)
עינו הטעתו,ראה ברוח הקדוש (אדם גדול היה ולא כמו שחושבים אנשים קטנים שמפרשים אותו לפי קטנות דעתם)
שלשלת גדולה עומדת לצאת הימנו,שמואל שהוא שקול כמשה ואהרון,אמר בשבילו אני נמלט.

ועל נקודה של קדושה אפשר לבנות שיטה ודרך לחלוק על משה כמו שכתוב במדרש אחר

ד.אמר קורח למשה:בית שמלא ספרי תורה חייב במזוזה?
אמר לו משה:חייב במזוזה.
אמר קורח:ספר תורה שלם אינו פוטר בית ממזוזה,וכיצד יתכן ששתי פרשיות פוטרות את הבית?
"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' "(פס' ג')
עדה שכולה קדושה פוטרת את עצמה ממנהיג...

זו השיטה שנאחזה בנקודת הקדושה ושתי אלו התעוררו מחמת הקנאה שכאמור התעוררה על ידי מחשבה מוטעית ורציפה על מינוי הנשיא.

אירוע - מינוי אליצפן לנשיא
מחשבה - אני צריך להתמנות כי המינוי צריך להיות לפי גילאים
הרגשה - קנאה
תגובה - מחלוקת
מחשבה נכונה - אין מלכות נוגעת בחברתה. כל אשר משה עושה,על פי ה'
הוא עושה.

ואם קורח היה מתקן את מחשבתו היה ניצל מכל אשר נכשל בו.
והדברים נפלאים עד מאוד!

רן ידידי היקר,
הנה לך מתנה נפלאה,דרך לבחון את מעשיך, מחשבותיך והרגשותיך.
אני ממליץ לך בכל פעם אשר תוקפות אותך הרגשות שליליות,לבדוק מה אירע ומה הייתה מחשבתך לגבי אותו אירוע,ואז תנסה לברר על ידי התייעצות עם דעת תורה מה הדבר הנכון שצריך לחשוב במצב כזה. וכך תמלא את הטבלא כפי שהראתיך וממילא שנתקנת המחשבה לא מתעוררות הרגשות שליליות.

ולגבי הגאווה שציינת הייתי רוצה לגעת בקצרה על פי מה שכתבנו.
ישנה גאווה בכל אחד השאלה היא אם משתמשים בה לעבודת ה' או לא.ופסוק מפורש הוא "ויגבה ליבו בדרכי ה'"
וגם רבינו יונה בספרו שערי העבודה כותב שהפתח והשער לעבודת ה' הוא שידע העובד ערך עצמו ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו

ולגבי ענווה וכי הדברים כפשוטם שהרי משה רבינו הקב"ה אומר עליו שהוא העניו מכל האדם אשר על פני האדמה,וכי משה לא ראה את כל אשר ה' עושה על ידו מיציאת מצרים דרך מתן תורה שנקראת על שמו והנגת עם ה' ושהקב"ה יכתוב עליו לא קם ביראל נביא כמשה...
ואני שואל איך אפשר ליהיות עניו שאדם רואה את כל ההצלחות וההישגים האלו.
על כרחך שהגדרה של ענווה אינה כפשוטה והוא הדין לגבי היפוכה הגאווה

ולעניין שברצונך לחזור למצב שהיית,אין לך צורך בכך שהרי מאז את התקדמת ולמדת לברר מעשיך,ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. ועכשיו אתה לומד באיזה דרך לא ללכת

ויהי רצון שהשם יתברך יעזור לך להצליח
והבא להיטהר מסייעין בעדו