שלום כבוד הרב,
אני רוצה לשתף אותך בסיפורי האישי-
לאבא שלי עליו השלום,
גילו את המחלה באוקטובר 2012 בזמן הגילוי בישרו לנו הרופאים כי ימיו ספורים והמקסימום שנתנו לו לחיות היה חודשיים,מכיוון שהמחלה כבר הייתה בשלב מתקדם וזה היה סופני.
אבי ז״ל תמיד היה איש תורה והתחנכנו עפי התורה,הוא לא ידע קרוא וכתוב אך הקפיד ללכת לבית-הכנסת כל ימי חייו.
הוא היה נאלץ להתאשפז בתדירות גבוה בשל מחלתו אך דבר זה לא מנע ממנו להמשיך ולהאמין בהשם,היה מתעורר בשעה בשעת הנץ בכדיי להניח תפילין.
אנחנו ילדיו לקחנו על עצמנו מצוות לרפואתו, אני אישית לקחתי על עצמי את הצניעות,ברכת אשר יצר,ק״ש לפני השינה ועוד כמה מצוות.
אבי ז״ל האריך ימים והוא נפטר בתאריך 11/4/2014 ביום שישי בשעה 21:00,זו הייתה השבת שלפני פסח ובגלל זה ישבנו שבעה רק יום וחצי.
אבי ז״ל האריך ימים שנה ו-6 חודשים כשהרופאים קבעו שחודשיים זה מה שנותר לו לחיות.
אני יודעת ומבינה שזוהי דרכו של השם אך העצבות לא עוזבת אותי והנני בוכה המון.
היום אני שומרת שבת והולכת לבית-הכנסת.
אני מאמינה שאבי ז״ל האריך ימים בגלל השגחה פרטית.
השאלה היא איך אני מתמודדת עם העצבות?