א. כל אדם חייב לתת צדקה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לתת ממה שיתנו לו. וגם אשה שיש לה נכסים משלה חייבת בצדקה.

ב. גבאי צדקה אין מקבלים צדקה מאשה נשואה בסכום גדול אלא רק בסכום מועט וכל זה בסתם, אבל אם הבעל מוחה- אסור לקבל ממנה אפילו כל שהוא.

ג. שיעור ''סכום מועט'' שמותר לקחת מהאשה (כשאין הבעל מוחה) הוא כל אחד לפי ענינו ולפי עושרו.

ד. אם אומרת האשה לגבאי הצדקה שלא יגלה לבעלה שנותנת לו, אסור לקבל ממנה אפילו סכום מועט, כיון שמובן מדבריה שבעלה מקפיד על כך. ואם אומרת שנותנת ברשות בעלה- נאמנת.

ה. אשה שמקבלת סכום כסף שבועי או חודשי מבעלה לצרכי הבית ומצטמצמת בכסף ולא גורעת כלום מצרכי הבית, מותר לה לחלק את הכסף שנותר ברשותה לצרכי צדקה אף אם יודעת שבעלה מקפיד על כך.

ו. בנים נשואים שהולכים לבקר את הוריהם, ואמם נותנת להם סכום כסף מבלי שהאב ידע, מותר להם לקבל את הכסף, ומכל מקום אם יודעים שהאב מקפיד אסור להם לקחת אפילו סכום מועט, וכן הדין לגבי נכדים שמקבלים מסבתם סכום כסף.

ז. תלמיד חכם שקדן בתורה שאשה נדיבה היתה תומכת בו במשך שנים כדי שיוכל לשקוד בתורה, ונודע לו שזה היה שלא ברשות בעלה, ויש לו צער גדול שזקוק הוא ללוות כסף כדי להחזיר לה את הכסף, אין הוא חייב להחזיר לה את הכסף בדיעבד, כיון שכל האיסור הוא רק לכתחילה ולא בדיעבד, ובפרט שהוא לא ידע שהדבר נעשה שלא ברשות הבעל.

ח. אשה שהורו לה חכמים לתת צדקה לשם כפרה על חטא שבא לידה- חייב בעלה לשלם עבורה את דמי הצדקה, ורשאית היא לקחת ממון בעלה שיש בידה ואינה צריכה ליטול ממנו רשות, כיון שחייב הוא בכך, ואין כאן חשש גניבה, מפני שזה בכלל הוצאות הבית.

ט. אשה חולה מותרת לפזר צדקה ללא ידיעת בעלה, כדי שתעמוד לה זכות זו להתרפא, ואף על פי שלאחר שנתרפאת  מוחה הבעל שלא הסכים לזה.

י.  מותר לקבל מאשה סכום מעות לצורך לימוד משניות לאחר פטירתה, ואף על פי שאין בעלה יודע מזה.

יא. אין לנשים להסתובב בשמחות וחתונות בין גברים לקבץ מעות למטרות צדקה, שמלבד האיסור של תערובת אשה בין אנשים, הרי עוברת היא בין שני אנשים, ודבר זה גורם לעוד מכשולים שאין כאן המקום לפרט, ולכן יש למנוע זאת.