1. במסכת כלה (פרק ב') מסופר על רבי עקביא שראה שהלך בדרך, והנה הוא רואה אדם ערום ושחור כפחם, ויש עליו חבילת עצים ורץ מהר כמו סוס, גזר עליו רבי עקיבא לעמוד, ושאל אותו למה אתה כך ומה אתה עושה את העבודה הקשה הזאת? ענה לו אותו אדם, שהוא אדם מת וכך גזרו עלי לעשות כל יום לחטוב עצים ועל ידי העצים שורפים את גופי, וכל זה מפני שעברתי על מצוות התורה, שאל אותו רבי עקיבא שמעת אולי מאיזה מלאך אם יש לך תקנה? ענה לו אותו אדם שמעתי דבר שאינו יכול לקרות שאם, שאם בני יעמוד בתוך הקהל ויאמר "ברכו" והקבל יענה "ברכו את ה' המבורך", או אם יאמר "קדיש" ויענו אחריו יהא שמה רבא מברך, מיד פוטרים אותי מן הגזרה הזאת, שאל אותו את שמו ושם עירו, והגיע רבי עקיבא לעירו ושאל על אותו האיש והתחילו כל בני העיר לומר "ישחקו עצמותיו של אותו רשע", שאל על אשתו של אותו האיש אמרו לו ימחה זכרה מן העולם, שאל על הבן של אותו האיש אמרו לו הוא ערל, מיד לקח רבי עקיבא את הבן ומל אותו, והושיב את הבן לפניו ולימד אותו תורה, ואותו הבן לא היה מקבל את התורה ולא היה מבין, עד שישב עליו רבע עקביא ארבעים יום בתענית, ויצאה בת קול ואמרה לרבי עקיבא לך תלמדו תורה, הלך רבי עקיבא והתחיל ללמדו קריאת שמע ותפילה וברכת המזון, והעמיד אותו מול הקהל ואמר "ברכו את ה' המבורך" וענו הקהל "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ואמר עוד הבן קדיש וכל הקהל ענו אחריו יהא שמה רבא, ובלילה בא המת לרבי עקיבא בחלום ואמר לו תנוח דעתך כשם שהנחת דעתי שהצלת אותי מדינה של גהנום והתירו אותי מן הפורענות.

וכתב רבי חיים ויטאל שאמירת הקדיש לא רק שמועילה להעלות את נפש המת מגהנום, אלא גם תולעת רבה להכניס את הנשמה לגן עדן, ולהעלותה ממדרגה למדרגה, ומכאן ילמד האדם כמה מעלת קדיש שאומר על אדם שנפטר, ובכלל גם זה יזהר לומר קדיש על הוריו שיש בזה מצות כיבוד אב ואם.

צריך לומר קדיש שתים עשרה חודש אחרי שנפטר לאדם אביו או אימו, ומנהג הספרדים להפסיק לומר קדיש שבוע אחד אחר שעברו אחד עשר חודש, והטעם בזה משום שמשפט רשעים בגהנום הוא שתים עשרה חודש, וכדי שלא יאמרו שאביו או אמו שהם רשעים לכך מפסיקים שבוע מלאומרו, ואחר שעובר השבוע חוזרים לומר קדיש עד שנגמרו שנים עשר חודש, ומנהג האשכנזים אחר שמפסיקים לומר קדיש אחר אחד עשר חודש שוב לא אומרים יותר קדיש עד שיסתיימו שנים עשר חודש.
מנהג ישראל לומר קדיש ביום האזכרה של הנפטר, ומתחילים לומר את הקדיש מתפילת ערבית של ליל שבת שקודם יום האזכרה, ואומרים קדיש עד ליום האזכרה.
אומרים קדיש גם בשבתות וימים טובים, ויאמר הקדיש בשלוש התפילות ביום.

2. מה שכתבנו שמנהג הספרדים להפסיק לומר קדיש אחר עשר חודש למשך שבוע אחד, זה דווקא "קדיש יתום" היינו לפני עלינו לשבח וכן שאר קדישים שאומר היתום בתפילה, אולם קדיש שאחר לימוד תורה צריך לומר קדיש אפילו באותו שבוע, וכן אם עולה שליח ציבור באותו שבוע יאמר את כל הקדישים.

3. יתום שהוא קטן שלא הגיע לגיל שלוש עשרה, לא יאמר את הקדיש לבד, אלא אדם גדול מהציבור יאמר ביחד עם היתום את הקדיש.

4. אין להרבות בקדישים, ולכן לא יאמרו קדיש אלא רק במקום שצריך לאומרו, ולכן אלו הנוהגים לומר כמה פסוקים ואחר כך לומר קדיש, ושוב פעם אומרים דברי תורה או פסוקים ושוב אומרים קדיש, אינם עושים נכון אלא אחר סיום כל הלימוד או הפסוקים יאמרו קדיש, וכן אם יש שיעור תורה לפני תפילת ערבית ומחמת כן אומרים קדיש "יהא שלמא", ואחר כך מיד מתחילים להתפלל ערבית, לא יאמרו חצי קדיש שלפני ערבית כיוון שזה מרבה בקדישים אלא יתחילו מיד "והוא רחום" ויאמרו "ברכו".

5. אם נכנס לבית הכנסת או ששומע מבחוץ ציבור שעונים "יהא שמה רבא", צריך לענות עמהם ויענה "יהא שמיה רבא וכו' עד דאמירן בעלמא, ואפילו אם לא שמע את מי שאומר קדיש, וכן אם שומע את ההמשך כגון "מברך לעלם ולעלמי וכו'" יענה יהא שמה רבא מתחילתו ועד דאמירן בעלמא, אולם "אמן" לא יאמר (היינו לא יענה "אמן יהא שמה רבא" אלא רק "יהא שמה רבא וכו'), אולם אם שומע את הציבור עונים "אמן יהא שמה רבא וכו', יכול לענות גם תיבת "אמן", אע"פ שלא שמע את האומר הקדיש שאומר "ואמרו אמן", מכל מקום כיוון שיודע על מה הציבור עונים, ורוב הציבור עדיין עונים "אמן", לכך רשאי גם הוא לענות "אמן יהא שמה רבא וכו'".

6. אחר שהציבור עונים "אמן יהא שמה רבא וכו'", צריך השליח ציבור לומר "יהא שמה רבא וכו' בנחת כדי שהציבור יסיים לומר עד "דאמירן בעלמא", ויזהר השליח ציבור לומר "יהא שמה רבא וכו' ולא יאמר כמו הציבור אמן יהא שמה רבא וכו', שהרי הוא המברך ואם יאמר אמן נראה שעונה אמן אחר ברכותיו וזה אסור.