היה זה בביתו של הרה"ק רבי ישעי'לה מקערסטיר זי"ע שבימים אלו חל יומא דהילולא שלו. בנו הקטן חלה מאוד, ובאחד הימים נחרדו בני הבית לגלות את רבי ישעי'לה בוכה בכי מר בדמעות שליש. כולם נחפזו לנסות להרגיעו, והסבירו כי המחלה אינה כה מסוכנת ועוד ייתכן שיינצל, ומדוע ממהר הרבי לבכות כל כך...
השיב להם רבי ישעי'לה בצדקותו: 'לא על בני החולה אני ממרר בבכי. אלא עליי...' - 'על הרבי?!' - תמהו כולם, 'מה הרבי בוכה על עצמו?!'
'תבינו, לגבי בני יקירי - בטוח אני בחסד השם כי ישלח דברו וירפאהו. אך אני בוכה לאן אני התדרדרתי: הרי מדי יום מזכירים בפניי יהודים חולים הזקוקים לישועה, כל יום אני שומע על אנשים הצריכים רפואה, האם הם מדירים שינה מעיניי כמו בני היקר? האם הם מדאיגים אותי כשם שאני דואג לשלום בני? הלזאת אהבת ישראל ייקרא, כשבני טורד את מנוחתי יותר משאר אחיי היהודים?!
אם אני מצטער וכואב על בני יותר מעל כל יהודי אחר - אותו וסימן הוא שעוד לא השלמתי את מידת אהבת ישראל. על כך אני בוכה!' - אמר רבי ישעי'לה, מותיר את בני ביתו המומים ונרעשים...
סיפור זה המופיע בספר 'טיב המעשיות', אין כמוהו ללמדנו עד היכן אהבת ישראל. עד שנרגיש את הזולת כמו בן משפחה, עד שנחוש את כאבו כאילו הוא כאב אישי שלנו. זו אהבת ישראל אמיתית, זו שאיפתנו הטהורה!

אחד הערכים המרכזיים בחייו של יהודי, ערך עליו גאוותנו והוא משוש ליבנו, ניתן לנו כמתנה בפרשת שבוע זה. זהו ערך שכולנו מחוייבים אליו, מצוה אהובה במיוחד שכולנו מחוברים אליה ודבקים בה בכל נימי נפשנו - המצוה לאהוב כל יהודי, מצוות אהבת ישראל הנפלאה.
זו מצוה מרגשת במיוחד, שממנה נובעות רבבות פעולות ואף יותר, שאנו עושים בימי חיינו. אהבת ישראל היא הרגש, המנוע, המדחס והמחיה של כל פעילות החסד הנפלאה שאנו רואים סביבנו, היא זו שמפעילה את האיכפתיות והדאגה הכנה, ההתמסרות והמאמץ של כל יהודי למען זולתו, לעשות לו טוב, להקל עליו, להטיב עמו.
אהבת ישראל היא מצוות זהב, במסגרתה אנו אוהבים כל יהודי, כמו שהוא. זר כמוכר, בן משפחה כמכר רחוק, מי שנראה כמונו וגם מי שלא נראה כמונו. עצם העובדה שהוא יהודי, חלק ממשפחת עם ישראל, הופכת אותו לבן משפחה יקר ואהוב כל כך, שנפעל למענו ונעשה הכל כדי להטיב עמו, בכל זמן, בכל תנאי ובכל מצב.

המראות המרגשים של נשיאה בעול עם הזולת, חלוקת סלי מזון לנזקקים, עזרה למי שנתקע על אם הדרך, סיוע לחולים ולבני משפחותיהם בבתי החולים, הפעלת קשרים כדי לסייע לפרנסת הזולת - כל אלו הינם פירושים של מצוות אהבת ישראל, ביטוי שלה בשטח. אהבת ישראל היא רגש, כח שיוצר, המיה של הלב לקראת כל יהודי. כי הוא יהודי, הוא אח, הוא אהוב ונחמד ורצוי כל כך...
אלא שמבעד לאוקיינוס המשימות והמטלות שלנו במשך הימים, לאור עומס מירוץ החיים הבלתי פוסק, לא פעם עלול הרגש הנפלא של אהבת ישראל לשקוע במעמקי הלב, להיזנח חלילה מתחת להר המשימות המלא. דווקא לכן, ומתוך הערכה שכולנו רוצים לקחת חלק באהבת ישראל, נתנו לנו חז"ל עצת זהב, חשפו את הדרך שתאפשר לנו לרומם את רגש האהבה הטבוע בנו לכדי מעשה של ממש:
'מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך!' - כלל אחד, שש מילים בלבד, שמשנה חשיבה, מוביל את השקפת העולם. אם רצונו של יהודי לדעת האם מעשיו עולים בקנה אחד עם רגש ה'אהבת ישראל' הטבוע בו, אם תשוקתו היא להעצים את הרגש הזה ולכוננו - יש מבחן פשוט. שים את עצמך בראי, תראה את עצמך באותו מצב, תחוש את תחושות חברך...

אם אתה עובר על אם הדרך ורואה רכב תקוע, אם חלילה נתקעת בבית חולים, אם חלילה נקלעת לקושי כספי, אם אתה חש שאתה הופך ללעג וקלס בקרב חבריך, אם נכנסת למקום זר ומנוכר לך ואתה 'אבוד' בשטח, אם הגעת לבית הכנסת ואין לך מקום ישיבה, אם אתה מחפש בדחיפות עצה לנוכח קושי העובר עליך - מה היית רוצה שאחרים יעשו עבורך, מה היית מבקש לראות שמישהו פועל למענך?
ואת התשובה שנתת לשאלה האמורה - קום ותעשה. עכשיו, ללא עיכובים, ללא המתנה. פשוט, תרגיש את תחושתו של היהודי האחר, ותפעל כמו שהיית רוצה שיפעלו כשאתה אותו יהודי. אם תרגיש את התחושה של היהודי הזר, אם תחוש שעובר עליך מה שעובר עליו - ייקל עליך לשדרג את רגש ה'אהבת ישראל' הטמון בך לכדי פעולה מעשית ומועילה, שבאמת תקל על זולתך ותעניק להם קרן אור בחייו.

בפרשת שבוע זה, בה ניתנה לנו המתנה הנפלאה של 'אהבת ישראל', הבה נאמץ אותה אל ליבנו, להפוך את האהבה לפעולה מעשית, לרומם את הרגש המפעם לכלי ביצועי. הבה נתבונן כי כל פעולותינו תואמות את רגש 'אהבת ישראל', שאנחנו מתייחסים לזולתנו במסירות ובאיכפתיות כמו לעצמנו ממש. הבה נעצים את האהבה בינינו לבין כל יהודי, ואהבת לרעך - כמוך ממש!