צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה....
רש"י כותב אין צו אלא לשון זירוז, מיד, ולדורות. ע"כ. בספר עוללות אפרים מבאר שרש"י בא לבאר שיש ג' מעלות לאדם המצווה ועושה, מאדם שאינו מצווה ועושה. הראשונה-  כי האינו מצוה אין לו הפרעת היצר הרע ואינו צריך זירוז. אבל המצווה ועושה יש לו התגרות מהיצר הרע שמפריע לו לקיים את המצוה. ולכן צריך זירוז. השניה- כי האינו מצווה אין לו קצבת זמן לקיים את המצוה. אבל למצווה יש לו זמן מתי יכול לקיים את המצוה. וזהו הדבר השני שכתב רש"י "מיד". כי אם לא יזדרז יאחר את זמן המצוה. והשלישית- כי מי שאינו מצווה ובכל זאת הוא עושה, אינו יכול לצוות לבניו אחריו שיעשו גם הם כמוהו. כי הרי הוא עצמו אינו מצווה, ואיך יבקש מאחרים שיעשו. אבל המצווה ועושה הרי הוא יכול לדרוש מבניו אחריו שיעשו כמותו. וזה הדבר השלישי שרש"י כותב "ולדורות". כי ציווי זה קיים גם לדורות הבאים. (החפץ חיים פלאג'י)
וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:

כתב הטור בסימן תכח ס"ד "לעולם קורין צו את אהרן קודם פסח בפשוטה. ובשנה מעוברת מצורע. בטעם הדבר כתב באליהו רבה בשם האבודרהם מפני שבפר' צו מדבר בהגעלת כלים. וגם בפר' מצורע כתיב "וכלי חרש ישבר" שהוא כעין הגעלת כלים". ג' חילוקים אלו מוצאים אנו בהלכות הגעלת כלים: כלים שתשמישם על ידי האור צריכים ליבון. כלים שתשמישם בחמין צריכים הגעלה. וכלים שנשתמש בהם בצונן סגי בשטיפה.
חלוקות אלה רומזות לסוגי העבירות של האדם. גם אם עבר אדם עבירה ונכשל בחטא בוודאי לא עשה את העבירה בלב שלם אלא העבירה בוודאי נעשתה בעל כורחו מחמת תחבולות היצר שהתגבר עליו. אדם זה הוא כעין כלי שתשמישו בצונן שאינו שטוף בחמדה ובתאווה לחטוא אלא שהתגבר עליו יצרו. לאדם כזה די לו בתשובה קלה די לו בכך שיקבל על עצמו שמהיום והלאה לא יחטא עוד, יגעילו בצונן הוא אינו זקוק לסיגופים. 
אולם מי שנשתמש בחמין אדם שלבו חם לחטוא אדם שעבר עבירות בנפש חפיצה, יגעילו בחמין. גם התשובה צריכה להיות תשובה בחמימות הלב, שכן "כבולעו כך פולטו". כגודל חמימות הלב לעבירה כן צריכה להיות גם התשובה. כמובן שמי שהיה להוט לדבר עבירה גם הגעלה ברותחין לא מועיל אלא צריך ליבון הוא זקוק לתשובה רבה כדי שיתכפר לו חטאו. הדרגה החמורה ביותר היא "כלי חרש" שעליו אמרה תורה "וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר" כהגדרת חז"ל "התורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע שוב אינו יוצא מידי דפיו לעולם" כלי חרס רומז כאן אל האנשים שהרבו לחטוא עד שאין להם כל תקנה אלא שבירה. להם לא עוזר כל תשובה רק על ידי שברון הלב ומרירותו על חטאיו יכול לזכות לתשובה, שהרי קרוב ה' לנשברי לב ובוודאי יקבל את תפילתו. לפי שעל ידי שברון הלב הופך האדם להיות ברייה חדשה כאילו נולד זה עתה שוב וזה התיקון היחידי שיש לאדם כזה שהרבה לחטוא. (הבן יקיר לי).

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם...
יש להתבונן מדוע נאמר כאן בלשון רבים במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם. ואילו לעיל בחטאת נאמר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. בספר מלא העומר מבאר על פי המבואר בגמ' סוטה (לב ע"ב) שהתורה קבעה את שחיטת החטאת במקום שחיטת העולה בצפון בכדי שלא לבייש את החוטא, שלא יכירו שמביא את הקרבן על חטא שחטא. היות וגם קרבן עולה נשחט באותו מקום. אולם מוסיפה הגמ' כיון שיש הבדל בין מקום נתינת הדם של עולה [שהוא למטה מחוט הסיקרה] לדם של החטאת [שהוא למעלה מהחוט], וא"כ הרואה את נתינת הדם יבין שמדובר כאן בחוטא, לכן צריך הכהן להקפיד שלא יהיה שם אדם אחר חוץ ממנו. ולפי זה מובן מדוע נאמר בחטאת בלשון יחיד. לעומת זאת כאשר מדובר על קרבן אשם, הרי נתינת דם האשם היא באותו מקום שנותן את דם העולה. נמצא שהרואים לא ידעו ולא יבינו שמדובר כאן בחוטא. ולכן אין קפידא שלא יהיו שם אנשים נוספים. ומבואר שנאמר בלשון  רבים. (מלא העומר)