הסיפור הבא, נושא אותנו בגלגלי הזמן, יותר מ-300 שנה לאחור. אל ספרד הגדולה והעשירה, רודפת הדת ושונאת היהדות, בה שלטה האינקויזיציה הנודעת לשמצה.
לאחר שנגזרו על כל היהודים המרת דת או גירוש, גלו חלק מהם לארצות זרות בחוסר כל, אך חלק מיהודי ספרד, בעיקר האמידים מביניהם, התקשו להותיר מאחור את רכושם הרב. הם החליטו להישאר בספרד, תוך העמדת פנים כביכול המירו את דתם, למרות שהמשיכו לשמור על קלה כבחמורה בסתר.
אלו נקראו היהודים האנוסים, שכלפי חוץ נהגו כנוצרים, אך התמסרו מעל ומעבר להמשיך להחזיק את הגחלת היהודית, תוך שהם מתעתעים במשטר האינקויזיציה המפקח עליהם בכל עת. הראש היהודי היצירתי לא הפסיק לייצר פטנטים, כיצד להעמיד פני נוצרי אך להמשיך לקדש על היין מדי שבת, לאכול רק בשר כשר, ולשמור את כל מצוות היהדות. נדרשה לכך מסירות נפש של ממש, אך דבר לא הרתיע אותם.
אחד מהיהודים האנוסים הללו, היה יהודי בשם ר' רפאל ווליס, שהתגורר בעיר מיורקה. הוא התגורר בטירה רחבת ידיים, שבמרתפיה התנהלו במחתרת חיים יהודיים של ממש, עבורו ועבור יהודים אנוסים רבים. בביתו היה ניתן להשיג אוכל כשר, ספרי לימוד, מנייני תפילה, ואפילו מקווה טהרה. כל מה שיהודי צריך – היה מוכן ומזומן במרתף הסודי, מתחת הטירה המפוארת של ר' רפאל העשיר.

מתוך שהיה ר' רפאל איש עסקים העוסק בייבוא בדים וסחורות בנמל מיורקה, היה מקושר עם סוחרים רבים מהמדינות מסביב, ובעזרתם - היה מבריח תשמישי קדושה ואביזרים יהודיים אחרים. את כל הציוד העמיד ר' רפאל לרשות אחיו האנוסים שנעזרו בו, תוך שהוא מעודדם ומחזקם, ומוסר נפשו להמשיך לקיים חיים יהודיים גם בתנאים הקשים הללו.
אלא שפעילותו של ר' רפאל, התגלתה ביום מן הימים לפקחי האינקוזיציה. משהו מהמתנהל בביתו לא מצא חן בעיניהם, היה נראה כי הוא מסתיר משהו. יותר מדי אורחים הגיעו אליו, יותר מדי פעמים דווקא בחגים יהודיים ובשבתות... הם הידקו את המאבק אחריו, כדי למצוא ראיות שיובילו לאישומו הסופי באשמה החמורה מכל: הפצת היהדות.

היה זה ביום השבת שלפני תענית אסתר, בשנת תמ"ט. במרתף של ר' רפאל שבו והתכנסו יהודים, ועימם חמק שוטר מהאינקוזיציה שהתחפש ליהודי. לתדהמתו, ר' רפאל שוחח עם חבריו היהודים על דא ועל הא, ולפתע החל לדבר עימם על יום מיוחד וסגולי, יום 'תענית אסתר'. ר' רפאל הסביר בטוב טעם כי תענית אסתר היא תענית חשובה המייצגת את זעקת היהודים לבוראם בעת צרתם, ומשכך – כמה כדאי להתחזק לצום בתענית אסתר.
הוא הוסיף והסביר, על המעלות הרבות והנודעות של היום, ועל סגולתו הרבה לפני יום הפורים. ולקינוח, כביכול ממש כדי שאוזניו של השוטר תחרדנה, הוסיף והסביר כי קל לצום גם תחת העיניים הבולשות של האינקויזיציה, שכן איך יוכלו לשים לב אם פלוני אוכל אם לאו. 'זו הרי פעולת 'שב ואל תעשה' – הסביר בפשטות, 'לא נדרשת פעולה אקטיבית כדי לצום, מספיק לשבת בחיבוק ידיים, ואיש לא ישים לב' - הסביר בפרוטרוט כמה קל להתל באנשי האינקויזציה בנושא זה...
כל אותו הזמן, ישב במקום השוטר הסמוי, אשר קלט כל מילה ותג מדבריו. בסיום האסיפה הכל התפזרו, ושעה קלה אחר כך הקיפו מאות שוטרים את ביתו של ר' רפאל, ופרצו פנימה בכידונים שלופים. הוא ואחותו – שהיתה שותפה ל'פשע', הובאו במהירות אל בית המעצר, ונשלחו למשפט ארוך ומתיש שנמשך יותר משנתיים, במהלכם עונו ר' רפאל ואחותו קשות במרתפי האינקויזיציה, אך סירבו להסכים להמיר את דתם או למצער לבקש מחילה מהכנסיה.
עם תום המשפט, כצפוי, נגזר דינם להורג בשריפה, בטקס האוטו-דו-פה הידוע, בטבור העיר, על בימה מוגבהת ולעיני עשרות אלפי צופים. למרות גזר הדין החמור, גם בלילה שלפני הטקס הנורא, כשנכנסו שוטרים לתא והציעו הקלה בעונש בתמורה לבקשת סליחה מהדת הנוצרית, אטמו ר' רפאל ואחותו את אוזנם משמוע, ונערכו למסור נפשם על קידוש ה'.

למחרת, ביום ז' באייר תנ"ב, לפני 325 שנים, בשעת צהריים, הובאו שני ה'עבריינים' אחר כבוד אל כיכר העיר. השופט העליון כבר ניצב על מקומו, מדורת השריפה בערה עד שמי שמים, ו-30,000 צופים עמדו מסביב, מביטים בחלחלה בנעשה לנגד עיניהם. ר' רפאל ואחותו ראו את האש הגדולה, ניצבו מול עשרות האלפים, ושוב נשאלו אם יסכימו לבקש סליחה בחצי פה מהכנסיה על עוונם החמור.
הם שמעו את שאלת השופט, ור' רפאל השתהה לרגע לפני שהשיב בשלילה. או אז שמע את זעקת אחותו קוראת לעברו בקול גדול: 'רפאל, אל תיכנע!'
באותו רגע, הניד ר' רפאל את ראשו בשלילה מוחלטת, ויחד עם אחותו זעק בגרון ניחר:
'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!' - - -
זה היה הרגע האחרון. באותו רגע ממש, דחפו אותם אל המדורה הבוערת. מסרו נפשם על קדושת השם, נתפסו בעיצומה של הפצת מצות תענית אסתר, ושילמו עליה בחייהם, בשמחה ובכבוד!
הסיפור כולו, נחשף לפני כמה שנים, כשנחשפו מסמכי חקירות האינקויזיציה בחלוף מאות שנים. אך הסיפור לא מסתיים כאן, ויש לו המשך:
אחד מצאצאיו של ר' רפאל ווליס, הוא הפעיל הנודע רב העשיה, ר' יוסף וליס שליט"א, מנכ"ל ארגון 'ערכים' ואחד הפעילים הבולטים בהפצת היהדות וקירוב רחוקים לאביהם שבשמים. כי הובטחנו ש'לא תישכח מפי זרעו', כשיהודי מוסר נפשו על הפצת היהדות – בהכרח שהמנגינה הזו לא תיפסק לעד מיוצאי חלציו, וכל הזכויות שמורות ונזקפות לאותו סב זקן, שזכה למסור נפשו על קדושת השם, כדי להפיץ את בשורת היהדות.
והסיפור כולו, שהובא כאן כפי ששמענוהו מהרב וליס שליט"א שראה את מסמכי חקירת זקנו, לא בא אלא ללמדנו עד היכן העוצמה הטמונה בעם היהודי. אין אומה בעולם, שאנשיה מוכנים למסור נפשם עד כדי כך למען המטרות העילאיות שלהם, אין בעולם חיבור כה חזק כמו החיבור שיהודי חש עם בוראו, חיבור שהוא מוכן למסור נפשו למענו.

יש בנו את הכח מסירות נפש, יש לנו את אותו 'כור גרעיני' רב עוצמה הטמון בנפשנו. ליהודי יש יכולת להתגבר, ללכת נגד הזרם, לא לכרוע ולא להשתחוות, לא להירתע ולא להיבהל. יש לו את כל הכלים והיכולות להתמסר ולהקריב, להתאמץ ולהשתדל, כי יש לנו את הכח של מסירות נפש טבועה בדמינו. וגם אם לא נראה עכשיו את התוצאות – לטווח ארוך, לפעמים אחרי עשרות דורות ומאות בשנים – תמיד זה ישתלם, תמיד זה יהיה כדאי!
הבה נחדד לעצמנו ונפנים בעמקי לבנו, מי אנחנו, ומה רב כוחנו ויכולותינו. כשיגיע רגע של קושי או נסיון, ניזכר ברגעים הדרמטיים בהם שני אנשים ממש כמונו, הנידו ראשם לשלילה ובחרו לקפוץ לאש, רק כדי לעמוד על הערכים שלהם. כי רגע הקושי הוא רגע של הזדמנות, להוכיח לעצמנו את הנאמנות, לחדד בתוך תוכנו את האמונה, ללמד מהם על כל מעשינו ופעולותינו שכולם נעשים למען שמו יתברך, שכולם מקשה אחת של לעשות רצון השם, בכל מצב ובכל מחיר.

אחת המצוות המעניינות בפורים, מצוה נדירה וחד שנתית, היא לשתות עד איבוד הדעת 'עד דלא ידע'. יש כאן מסר סמוי שכדאי לשים לב אליו: הדבר הכי חשוב לאדם, זה הדעת שלו, השכל שלו, יכולת האבחנה שלו. וביום הפורים הוא מקריב גם את זה, גם את נכסיו האישיים היקרים ביותר, הכל כדי לעשות רצונו של הבורא יתברך שמו.
כמה כדאי לנו לקחת את המסר הזה אל ליבנו, לאמצו אל חיקנו. לדעת שיש לנו את הכוחות, שאנו מסוגלים, שבדי. אן. איי. שלנו יש את העוצמה למסור נפש, להקריב כל רצון או חשק למען הקשר עם בורא עולם. הבה נתגבר על כל מכשול ונסיון, הבה נתאמץ למרות כל בעיה ומוקש, ונזכה להגשים את שאיפותינו האמיתיות, ולעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו!