מחבוא בעומק התנור
מיהו המסיק המיסתורי את בית הכנסת בכל בוקר ומדוע הרב התחבא בתוך התנור...
הכפור הרוסי הנורא והנודע, לא נטה חסד בימי החורף הקרים, ובעיקר – בלילות הקפואים... כל יושבי הערים והעיירות ברוסיה ובפרבריה נסו לבתיהם המוסקים, וחסרי הבית נמלטו על נפשם אל בית הכנסת שבעיר, שם, מאחורי התנור הגדול, היה חם ונעים גם בשעות הלילה המאוחרות...
גם בעיירה ברנוביץ' הקטנה, בבית הכנסת המרכזי, היה תנור שכזה. תנור אבן ענקי, לתוכו הושלכו מדי כמה שעות גזירי עץ יבשים, שבערו באש מתלקחת שהפיצה חום בבית הכנסת כולו. תפקיד השמש היה להעמיס אותו בעצים מדי לילה - לפנות בוקר, כדי שהתנור ישמור על חום גבוה, ובית הכנסת יהיה חם ונעים כבר משעות הבוקר המוקדמות.
אמנם, הסקת התנור היתה מתפקידו של השמש, אלא שזה התרשל לא מעט פעמים במלאכתו, ערבה עליו שנתו בלילה, והוא התעצל לקום לעשות את תפקידו נאמנה. לשמחתו הרבה, למרות התרשלותו הנפשעת, מדי בוקר בבוקרו היה בית הכנסת חם ונעים, והתנור מוסק בעצים בוערים. השמש הסיק כי הקבצנים הישנים מאחורי התנור הם שמעמיסים אותו בעצים, והוא שמח על שמלאכתו נעשית בידי אחרים, ולא נודע סוד התרשלותו באחד מתפקידיו הבוערים תרתי משמע...
ויהי בלילה אחד, שנת השמש נדדה ממנו, והוא החליט שהלילה יעשה את מלאכתו נאמנה ולא יסמוך כי התנור יוסק מעצמו. בצעדים כבדים ועייפים הגיע לבית הכנסת, וכמה שמח לראות כי מישהו עומד שם על יד התנור, ומשליך עצים פנימה במסירות. 'שלום לך!' - זעק לעברו השמש, 'יפה אתה עושה!' - 'החמיא' לאלמוני שמסיק את התנור...
אלא שאותו אלמוני לא הגיב לברכה, ואף לא הסיט את ראשו לעברו. השמש ראה בכך פגיעה במעמדו, איך יתכן שקבצן הישן בירכתי בית הכנסת לא יברך אותו לשלום עם שחר? וכי כך נאה וכך יאה? לפיכך, שב השמש וקרא לעברו: 'בוקר טוב, תסתובב אליי בבקשה!' - פקד על ה'קבצן', שלא התייחס והמשיך במלאכת הסקת התנור...
חרונו של השמש הלך ועלה. הוא ניגש אל מאחורי התנור, וגער בקבצן המסתורי: 'מדוע אינך עונה לי? אני השמש כאן, ואתה מחוייב בכבודי!' - שב השמש וקבע, מעניק דחיפה הגונה לקבצן שסירב להסתובב לכיוונו ורק נכנס עוד יותר לעומק התנור פנימה...
התנהגותו זו של ה'קבצן', הגבירה עוד יותר את כעסו של השמש, והוא העניק לו בעיטה הגונה, דחיפה של ממש אל תוך התנור הלוהט. לתומו חשב כי זה מה שינצח את הקבצן המתעקש לא להכיר בשמש ובמעלתו, אך ה'קבצן' היה עקשן עוד יותר - הוא נדחף אל תוך התנור, שולי בגדיו כבר החלו להיתפס בגחלים, הוא השתעל עמוקות מהפיח ומהעשן, אך לא הסתובב לאחור!
כשראה השמש כי עד כדי כך מתבייש ממנו ה'קבצן' האלמוני, הסתובב לאחור והלך ליתר מלאכותיו, לאסוף את הספרים ולסדר את הספסלים. רק אז, בשקט בשקט, חמק ה'קבצן' המסתורי מהתנור הבוער ומבית הכנסת, ואץ רץ לביתו להשיב את נפשו...
שעה קלה אחר כך, נראתה בפתח בית הכנסת דמותו ההדורה של רב העיירה, הגאון רבי ישראל יעקב לובצ'ינסקי זצ"ל, אלא שפנים חדשות באו לכאן... חצי מזקנו של הרב אבד ואיננו, וגם חליפתו הרגילה איננה, הוא לבוש איזו חליפה ישנה ומרופטת. לאחר התפילה הוא מברך בפנים מאירות את השמש והמתפללים בבוקר טוב חייכני, כאילו לא קרה דבר...
ואיש לא עמד על סוד פתרון התעלומה – מי הוא זה ה'קבצן' האלמוני, שהסיק את התנור מדי לילה במקום השמש... ואיש לא ידע מה פשר סירובו של 'קבצן' זה להסיט את ראשו לאחור ולהיענות לקריאות השמש... ואיש גם לא הבין את הופעתו המשונה משהו של הרב באותו יום, כשפניו שרופות קמעא, זקנו איבד מחצית מגודלו, והאיצטלא דרבנן שלו איננה...
רק שנים אחר כך, גילו בני משפחת הרב את הסוד: תקופה ארוכה היה אביהם משכים קום באישון ליל, וממהר לבית הכנסת לעשות את תפקיד השמש ולהסיק את התנור, כדי שאיש ממתפללי בית הכנסת לא יפגע בשמש על התרשלותו. גם באותו בוקר נהג כך, אלא שבבוא השמש, רגע לפני שגילה מיהו המסיק המסתורי – הבין הרב כי אם יסובב פניו לאחור ייפגע השמש עד עמקי נשמתו, כשיבין כי מי שמסיק את התנור במקומו מדי לילה הוא הרב בכבודו ובעצמו!
העדיף הרב להעמיק אל תוך התנור הבוער, פניו נכוו, זקנו נחתך, הגחלים כבר נצמדו לשולי חליפתו. אך הוא לא היסב ראשו לאחור ולא נענה לקריאת השמש – כי עדיף וכדאי ומשתלם לו סבלו האישי, החום שבתנור והגחלים המלחשות תחת רגליו, ובלבד שהשמש לא ייפגע, שלא יבחין כי הוא הרב וידאב לבו!
כי לכולנו יש רגעי התמודדות, כשהפגיעה כבר כמעט יוצאת לנו מהפה, כשבמילה אחת נוכל להעמיד את פלוני על מקומו הראוי לו, כשבתנועה אחת נבטא היטב את הפגיעה בזולתנו. אך דווקא ברגעים הללו חשוב לראות את דמותו הקורנת של הרב בתוך האש היוקדת בברנוביץ', כשהוא מעדיף להיכוות ולהיכנס פנימה, ובלבד שלא לפגוע בזולת, ובלבד לשמור על כבוד הזולת במקסימום!
זהו המסר העולה מסיפור זה, המופיע בספר 'מורשת אבות': 'נוח לו לאדם שישליך עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים!' – כי הפגיעה בזולת חמורה הרבה יותר מאש, ואילו השמירה על כבודו בכל מחיר – היא המפתח לחיים טובים ומאירים, שמחים ומאושרים, אפופי מילים טובות ונעימות!
גם בעיירה ברנוביץ' הקטנה, בבית הכנסת המרכזי, היה תנור שכזה. תנור אבן ענקי, לתוכו הושלכו מדי כמה שעות גזירי עץ יבשים, שבערו באש מתלקחת שהפיצה חום בבית הכנסת כולו. תפקיד השמש היה להעמיס אותו בעצים מדי לילה - לפנות בוקר, כדי שהתנור ישמור על חום גבוה, ובית הכנסת יהיה חם ונעים כבר משעות הבוקר המוקדמות.
אמנם, הסקת התנור היתה מתפקידו של השמש, אלא שזה התרשל לא מעט פעמים במלאכתו, ערבה עליו שנתו בלילה, והוא התעצל לקום לעשות את תפקידו נאמנה. לשמחתו הרבה, למרות התרשלותו הנפשעת, מדי בוקר בבוקרו היה בית הכנסת חם ונעים, והתנור מוסק בעצים בוערים. השמש הסיק כי הקבצנים הישנים מאחורי התנור הם שמעמיסים אותו בעצים, והוא שמח על שמלאכתו נעשית בידי אחרים, ולא נודע סוד התרשלותו באחד מתפקידיו הבוערים תרתי משמע...
ויהי בלילה אחד, שנת השמש נדדה ממנו, והוא החליט שהלילה יעשה את מלאכתו נאמנה ולא יסמוך כי התנור יוסק מעצמו. בצעדים כבדים ועייפים הגיע לבית הכנסת, וכמה שמח לראות כי מישהו עומד שם על יד התנור, ומשליך עצים פנימה במסירות. 'שלום לך!' - זעק לעברו השמש, 'יפה אתה עושה!' - 'החמיא' לאלמוני שמסיק את התנור...
אלא שאותו אלמוני לא הגיב לברכה, ואף לא הסיט את ראשו לעברו. השמש ראה בכך פגיעה במעמדו, איך יתכן שקבצן הישן בירכתי בית הכנסת לא יברך אותו לשלום עם שחר? וכי כך נאה וכך יאה? לפיכך, שב השמש וקרא לעברו: 'בוקר טוב, תסתובב אליי בבקשה!' - פקד על ה'קבצן', שלא התייחס והמשיך במלאכת הסקת התנור...
חרונו של השמש הלך ועלה. הוא ניגש אל מאחורי התנור, וגער בקבצן המסתורי: 'מדוע אינך עונה לי? אני השמש כאן, ואתה מחוייב בכבודי!' - שב השמש וקבע, מעניק דחיפה הגונה לקבצן שסירב להסתובב לכיוונו ורק נכנס עוד יותר לעומק התנור פנימה...
התנהגותו זו של ה'קבצן', הגבירה עוד יותר את כעסו של השמש, והוא העניק לו בעיטה הגונה, דחיפה של ממש אל תוך התנור הלוהט. לתומו חשב כי זה מה שינצח את הקבצן המתעקש לא להכיר בשמש ובמעלתו, אך ה'קבצן' היה עקשן עוד יותר - הוא נדחף אל תוך התנור, שולי בגדיו כבר החלו להיתפס בגחלים, הוא השתעל עמוקות מהפיח ומהעשן, אך לא הסתובב לאחור!
כשראה השמש כי עד כדי כך מתבייש ממנו ה'קבצן' האלמוני, הסתובב לאחור והלך ליתר מלאכותיו, לאסוף את הספרים ולסדר את הספסלים. רק אז, בשקט בשקט, חמק ה'קבצן' המסתורי מהתנור הבוער ומבית הכנסת, ואץ רץ לביתו להשיב את נפשו...
שעה קלה אחר כך, נראתה בפתח בית הכנסת דמותו ההדורה של רב העיירה, הגאון רבי ישראל יעקב לובצ'ינסקי זצ"ל, אלא שפנים חדשות באו לכאן... חצי מזקנו של הרב אבד ואיננו, וגם חליפתו הרגילה איננה, הוא לבוש איזו חליפה ישנה ומרופטת. לאחר התפילה הוא מברך בפנים מאירות את השמש והמתפללים בבוקר טוב חייכני, כאילו לא קרה דבר...
ואיש לא עמד על סוד פתרון התעלומה – מי הוא זה ה'קבצן' האלמוני, שהסיק את התנור מדי לילה במקום השמש... ואיש לא ידע מה פשר סירובו של 'קבצן' זה להסיט את ראשו לאחור ולהיענות לקריאות השמש... ואיש גם לא הבין את הופעתו המשונה משהו של הרב באותו יום, כשפניו שרופות קמעא, זקנו איבד מחצית מגודלו, והאיצטלא דרבנן שלו איננה...
רק שנים אחר כך, גילו בני משפחת הרב את הסוד: תקופה ארוכה היה אביהם משכים קום באישון ליל, וממהר לבית הכנסת לעשות את תפקיד השמש ולהסיק את התנור, כדי שאיש ממתפללי בית הכנסת לא יפגע בשמש על התרשלותו. גם באותו בוקר נהג כך, אלא שבבוא השמש, רגע לפני שגילה מיהו המסיק המסתורי – הבין הרב כי אם יסובב פניו לאחור ייפגע השמש עד עמקי נשמתו, כשיבין כי מי שמסיק את התנור במקומו מדי לילה הוא הרב בכבודו ובעצמו!
העדיף הרב להעמיק אל תוך התנור הבוער, פניו נכוו, זקנו נחתך, הגחלים כבר נצמדו לשולי חליפתו. אך הוא לא היסב ראשו לאחור ולא נענה לקריאת השמש – כי עדיף וכדאי ומשתלם לו סבלו האישי, החום שבתנור והגחלים המלחשות תחת רגליו, ובלבד שהשמש לא ייפגע, שלא יבחין כי הוא הרב וידאב לבו!
כי לכולנו יש רגעי התמודדות, כשהפגיעה כבר כמעט יוצאת לנו מהפה, כשבמילה אחת נוכל להעמיד את פלוני על מקומו הראוי לו, כשבתנועה אחת נבטא היטב את הפגיעה בזולתנו. אך דווקא ברגעים הללו חשוב לראות את דמותו הקורנת של הרב בתוך האש היוקדת בברנוביץ', כשהוא מעדיף להיכוות ולהיכנס פנימה, ובלבד שלא לפגוע בזולת, ובלבד לשמור על כבוד הזולת במקסימום!
זהו המסר העולה מסיפור זה, המופיע בספר 'מורשת אבות': 'נוח לו לאדם שישליך עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים!' – כי הפגיעה בזולת חמורה הרבה יותר מאש, ואילו השמירה על כבודו בכל מחיר – היא המפתח לחיים טובים ומאירים, שמחים ומאושרים, אפופי מילים טובות ונעימות!
תגיות:
כניסות: 6118
תכנים אחרונים מאת הרב אשר קובלסקי