מוישי א. היה ילד מחונן ושמח, מאושר ומוצלח, כל רואיו ומכריו העידו כי לגדולות נועד. בעודו ילד צעיר, כבר הרשים את כל סובביו בשקידתו, בהתמדתו, בעמלו. אלא שלפתע, הפלא ופלא, התרחש מהפך מצער: הילד הצעיר החל נסוג לאחור, הצלחתו בלימודים הפכה לכישלון מהדהד, התמדתו ושקידתו שהיו שם דבר – הפכו לרחוקות ממנו כרחוק מזרח ממערב. ההורים המאוכזבים חשו כי פרח יקר נובל בין כפות ידיהם, ילד שהוא אוצר נדיר יורד לטמיון...
הם החלו רצים עמו ממכון למכון, ממאבחן למטפל, מבדיקה דידקטית ועד אבחון פדגוגי. עד מהרה אובחן הילד כלוקה בבעיית קשב וריכוז קשה, בעיה שהתפרצה אצלו בעיצומה של פריחתו הלימודית!

ההורים המתוסכלים לא ידעו את נפשם למשמע הבשורה. בנם אהובם, בנם יקירם, מחמל עיניהם, שכל כך הרבה תקוות נתלו בו וכה הרבה דיברו בשבחו – והנה כל זה נעצר ונבלם. הילד הולך ומידרדר, מתקשה לתפקד במסגרת החינוכית, הופך לילד הבעייתי של הכיתה...
נבוך ושבור לב, נכנס אביו אל מורי ורבי, כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע. הוא תינה את צערו בנפש נכאה, כתפיו רטטו בבכי כשסיפר לרבי שהאבחון המקצועי אינו מתיר מקום לתקווה. 'הילד איננו ואני אנה אני בא!' – זעק האב השבור אל מול פני הרבי, שואג בתפילה ומבקש ריציון...
הרבי הביט בו בעיניים טובות ורחומות, ונאנח עמו בהשתתפות. אחר כך, הציע לו הרבי עצה מועילה, שבמבט ראשון נראתה כלא הגיונית, ורק בהמשך הובן כמה היתה גאונית... הרבי הציע שהאב ילמד עם בנו יקירו כמה משניות מדי יום, פשוט כך: על סדרי הלימוד שהילד בקושי עומד בהם כיום – יוסיף האב וילמד עמו פרקי משניות!

'והלא הילד חסר קשב וקשה ריכוז!' – שאל האב המבולבל. איכה נוסיף על לימודיו הקבועים לימוד יומי נוסף? איך יוכל להתרכז ללמוד עמי עוד כמה משניות ליום?'
הרבי חייך בהבנה, אך שב על הוראתו: 'דע לך, כי אין כמו משניות כדי לשוב ולפתוח את לב בנך ויכולת הקשבתו ועיסוקו בתורה. אם לעצתי תשמע אל תוותר! – מדי יום תנסה ללמוד אתו כמה משניות...'
הרבי שתק לרגע, ואז הוסיף: 'והיה כי יקפץ הילד למשחקיו, ישתרע על הרצפה, ירוץ אחר גולות או יזחל אחר מכוניות צעצוע ממונעות, עדיין אל תוותר... תתיישב אחריו על הרצפה, ותלמד משניות בקול, למען ישמעו אוזניו ולבבו יבין את דברי המשנה. הם ירפאו את הבעיה שנוצרה, ויחישו את חזרתו לספסל הלימודים בהצלחה!'

הרבי סיים את דבריו, והאב יצא ממנו מחוזק ומאמין. הוא לא איחר לעשות כדברי הרבי, ואכן מדי יום נראה בבית המחזה המוזר-משונה הזה, כאשר אבא בשנות השלושים ומשהו לחייו, מתיישב על הרצפה לצד בנו בן ה-8, כאילו הוא בן גילו ממש. בשעה שהבן מתרוצץ במשחקיו, האב משמיע לו משנה ועוד משנה, מבאר בפניו פרק ועוד פרק...
ימים חלפו, גם שבועות. לאחר כמה חודשים דיווח המלמד על שיפור ניכר המתחולל בילד, משהו שלא יאומן. ללא כל טיפול תרופתי וללא כל עזר חיצוני, אט אט שבו הריכוז והקשב של הילד למקומם הטבעי, והוא זכה לשוב ולהימנות על בחירי התלמידים בכיתה, כשעיני אביו רואות ושמחות, והוא מאושר וגאה בבנו כמו פעם ושב ומאמין כי עדיו לגדולות....

את הסיפור הנפלא הזה שמעתי מידידי הרה"ג רבי פנחס משה לנדמן שליט"א, אשר שמע את הסיפור מאבי הילד. והלקח שבו נועד לחדד לעינינו כי המשנה היא אותיות נשמה, היא חודרת לפנימיות העמוקה ביותר של נפש האדם, אל הנשמה עצמה. המשנה היא כמו תרופה שנספגת במקום העמוק, החשוב והקריטי ביותר - בנשמה עצמה, שם היא מחוללת פלאים נשגבים וישועות נפלאות.
בימים אלה שקודם מתן תורה, כשאנו מחפשים את המפתח האמיתי שיוביל אותו לזכות בקבלת התורה, אין לנו שיור אלא המשנה הזאת, לתפוס את המשנה בכל הכח ולאמצה אל ליבנו. וככל שנתמיד בלימוד המשנה, ככל שנשקיע כוחות ומאמצים לקבוע בה סדר לימוד בקביעות, ככל שנאמץ לעצמנו צורת לימוד קבועה – כך נזכה שנותן התורה יפתח לנו את אוצר התורה, ויעניק לנו מטובו ומשפעו את התורה באהבה!