הקדמה למשנה:
בן עזאי שמו היה שמעון בן עזאי, ובגלל שלא האריך ימים ועדין לא נסמך להוראה לכן נקרא על שם אביו בן עזאי ולא נקרא רבי שמעון.
היה אחד מארבע חכמים שנכנסו לפרדס, והוא היה החכם שהציץ ונפטר (עיין פרק ג' משנה יח' שהבאנו את המעשה), והיה שקדן גדול עד שאמרו עליו "משמת בן עזאי באלו השקדנים", ומרוב שקידתו לא התחתן אלא רק למד תורה, ומסופר בגמרא שהתארס עם ביתו של רבי עקיבא על דעת שתתן לו ללמוד תורה כמו אמא שלה (אשתו של רבי עקיבא רחל, ששלחה את רבי עקיבא ללמוד תורה עשרים וארבע שנה), אולם לבסוף לא התחתן איתה, ויש אומרים שהתחתן ואחר כך פרש ממנה.
ומעשה בבן עזאי שהיה יושב ודורש והיתה אש מלהטת סביבו, הלכו ואמרו את זה לרבי עקיבא, בא רבי עקיבא ושאל את בן עזאי שמעתי שאש היתה מלהטת סביבך? ענה לו כן, שאל אותו רבי עקיבא שמא היית עוסק במעשי מרכבה? ענה לו בן עזאי לא, אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, וכי עיקר נתינתם בסיני היה באש.

ביאור המשנה:
בן עזאי אומר - היינו שהיה רגיל לומר כן, עיין פרק א' משנה ב'.
הוי רץ למצוה קלה כבחמורה - אדם שבא לידו מצוה, צריך לרוץ לעשות אותה.
ובורח מן העברה - אדם שבא לידו עברה, צריך לברוח ממנה, אפילו עברה שנראית בעיניו כעברה קלה.
שמצוה גוררת מצוה - על ידי שהאדם עוסק במצוה, תבוא לידיו עוד ועוד מצוות, אם כן נמצא שמצוה אחת מזכה אותו לקיים עוד ועוד מצוות, שזה הדבר מכח הטבע שכאשר אדם עושה מצוה אפילו שהיא קטנה, אזי הוא מתקרב לה' יתברך ואז יותר קל לו לעשות עוד מצוה אחרת אפילו שיש בה עשיית טורח.
עברה גוררת עברה - אותו הדבר בעברות, שעברה אחת גוררת את האדם לעוד ועוד עברות, שזה הדבר גם כן מכח הטבע, שאחר שעשה עברה אחת והתרחק מה' יתברך אם כן יבואו לידיו עוד עברות.
ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה - היינו שהשכר של המצוה זה שיזמנו לו מן השמים לקיים עוד מצוה, ועל ידי זה לא רק שיקבל שכר על המצוה שהוא עשה אלא נותנים לו עוד מצוות לידו כדי שיקבל עוד ועוד שכר גם עליהם, וכך גם הדבר לגבי עברה, שאדם שעושה עברה אזי הוא מתרחק מן ה' יתברך, ועל ידי זה הוא נתון לידו טבעו הרע, ועל ידי כך מניחין אותו שיוכל כפי רצונו, וזהו שאמרו חז"ל "הבא ליטהר מסייעין אותו, והבא ליטמא פותחין לו", שאם בא ליטמא אין עוזרים לו מן השמים אולם נותנים לו כל מיני פתחים שיוכל לעשות את רצונו.

מעשה שהיה:
מסופר על אישה אחת שיש לה יראת שמים, והיה לה תנור בחצרה והיתה אופה בה לחם כל יום, ופעם אחת אחר שאפתה את הלחם, בא אליה עני אחד והתחיל להתחנן לפניה שתתן לו לאכול, הוציאה האישה את הלחם ונתנה לו, אחר שהלך בא עוד עני אחר, והתחיל לבכות לה שלא אכל כמה ימים ואין לו מה לאכול ואין לו כסף, האישה לקחה את ככר הלחם השני שהיה לה ונתנה לו, העני ברך את האישה והלך.
האישה ראתה שלא נשאר לה מה לאכול, הלכה לביתה ולקחה שקית בד מלאה חיטים והלכה לריחים שעל שפת הים כדי לטחון אותם, אחר שטחנה את הריחים החזירה את הקמח אל השקית ושמה את השקית על הכתפים כדי לקחת את הקמח ללוש אותו ולאפות עוד לחם, וכאשר האישה עברה על שפת הים פתאום באה רוח חזקה והעיפה את השקית של האישה, ולא נשאר מה לאכול.
האישה הלכה לבית המדרש לשאול את הרב מדוע ה' עשה לה כך? ענה לה הרב חכי עד שאחשוב על הדבר, ובתוך כך באו שני אנשים ובידם כיס מלא זהובים, וסיפרו לרב שהם היו בים באוניה, ונתקלה האוניה בסלע קשה והתחיל להיכנס לתוכה מים, ושנינו התחלנו לפחד משום שהיה חשש שהאוניה תטבע, לכן נדרנו נדר לה' יתברך שאם יעשה לנו נס, ויציל אותנו ממוות אנו נקדיש כיס זהב לבית המדרש, והנה כאשר סיימנו לדבר אנחנו שומעים חבטה גדולה ומיד אנו רואים שהפסיקו המים לזרום אל תוך האוניה,והנה הגענו בשלום לחוף ולכן באנו כאן אל בית המדרש ואנו מקיימים את ההבטחה שלנו והנה כיס הזהובים אשר הבטחנו, ראש הישיבה שאל אותם תגידו לי מה היה הדבר שסתם לכם את החור באוניה? ענו לו שאנו לא יודעים נלך לראות ונשיב לרב תשובה, הלכו וראו שמה שסתם את החור באוניה היה שקית מלאה בצק, והביאו את הדבר לרב, ראש הישיבה שאל את האישה האם זה השקית שלך? ענתה לו האישה כן, אמר לה תראי איך זיכו אותך משמים, בעבור שהחיית את חיי העניים שבאו אליך עתה זכית עוד להציל את כל אנשי האוניה, שהרוח העיפה את שקית הקמח ועל ידי המים נעשה הקמח לבצק וסגרה את החור שהיה באוניה, ועליך נאמר "מצוה גוררת מצוה".