פרשיות אלו תזריע מצורע עוסקות בעניני צרעת. והתורה מפרטת את כל סוגי הצרעת למינהם. הרמב"ם בסוף הלכות צרעת כותב: "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם. אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע". ע"כ. מדברי הרמב"ם הללו אנו לומדים כמה גודל חטא לשון הרע, עד כדי שהקב"ה עושה דבר נס ופלא בכדי להזהירנו מעוון זה. וכך מתבאר גם מדברי הגמ' (ערכין טו) שעוון זה שקול כנגד ג' עבירות החמורות. ואלו דברי הגמ': תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. [בלשון הרע כתוב] "לשון מדברת גדולות" בעבודה זרה כתוב "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" ובגילוי עריות כתוב "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת" בשפיכות דמים כתוב "גדול עוני מנשוא". ע"כ.
וכבר עמדו המפרשים לבאר מדוע עוון זה יש בו חומרה יתירה. ומצינו בזה כמה טעמים. בספר חפץ חיים (בפתיחה- עשין) כותב כי בכל סיפור של גנות המספר עובר על לאו בפני עצמו. נמצא שבדיבור אחד אפשר לעבור על כמה לאוין ועשין. עוד מוסיף החפץ חיים כי ידונו אותו שבזמן זה שסיפר לשון הרע יכל ללמוד תורה, ונמצא שגם ביטל כמה מצוות עשה של לימוד תורה.

עוד מבארים המפרשים טעם נוסף כיון שהחטא הוא בכוח הדיבור של האדם, שבדיבור האדם נבדל מהבעלי חיים וזו היא מעלתו על כל הברואים, לכן כשפוגם בדיבור יש בו חומרא יתירה. ובזה מבארים את דברי הגמ' (סוטה מב, סנהדרין קג) אמר ר' ירמיה בר אבא ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה כת ליצים וכת חניפים וכת שקרים וכת מספרי לשון הרע. ע"כ. כי האנשים האלו מקניטים הבורא יתברך, וזה דומה כמו אדם שנתן לו המלך לבוש מלכות לקשט את עצמו ולעמוד לפני המלך בלבוש יקר כראוי לעבדו של המלך. והלך והלביש את עצמו בסמרטוטים ואת הלבוש היקר שנתן לו המלך, הלביש בו את כלבו. הרי בזה הוא מבזה את המלך בשתי דברים, האחד- שעבד המלך לובש סמרטוטים. והשני- שלבוש תפארת המלוכה לובש כלב. כך גם בענין הדיבור: הקב"ה נתן לבני אדם בלבד את כוח הדיבור בכדי לשרת אותו בפיהם. והם במקום לשרת את המלך בפה ולהלבישו בגדי מלכות שהם תורה ותפילה וחסד. מלבישים את פיהם בעוונות הלשון, וכתר תורה מונח בבזיון. ובזה נותנים כח לכוחות הטומאה להזיק ולחבל בעולם.

וכתב הרמח"ל (אדיר במרום) תדע, שהנה כח הרע אוחז בבשר האדם. אך אין לו רשות להכנס שם, אלא אם ניתן לה רשות דרך הפה, שמוציא מפיו דברים לא טובים. כי ודאי הפה הוא מקום הכניסה בגוף, ואי אפשר להכנס אלא בה. ע"כ. נמצא שבחטא הלשון נהפך להיות משרת את הרע.
ובגמ' (ערכין טו) אמרו שבארץ ישראל היו אומרים לשון הרע הורג שלושה. ור' חמא ברבי חנינא הביא הוכחה מהכתוב "מות וחיים ביד לשון" וכי יש יד ללשון? אלא לומר לך מה יד ממיתה אף לשון ממיתה. ע"כ. הרי שהעוון לא הסתיים בדיבור, אלא יש לו תוצאות שמביא מיתה לעולם.
עוד מביא החפץ חיים בשער הזכירה (שער ז) כמה מאמרי חז"ל שעל ידי דיבור של לשון הרע, מאבד אף את זכות המצוות והלימוד שעשה בפיו. וגם הביא מהזוהר שגם תפילתו אינה מתקבלת, כי כוחות הטומאה לוקחות לו את כל הדיבורים הללו ושולטים עליהם. נמצא שבחטא זה מאבד אף את הדברים הטובים שעשה. ולכן "השומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו".