בפרשת השבוע, אנו עוסקים בבניית המשכן, אותו בית גדול וקדוש, שהיה המרכז הרוחני של עם ישראל, והמקום העוצמתי ביותר של ביטוי הקשר בין הקב"ה לבני ישראל. על הפסוק המצוה לבנות את המשכן, כבר דקדקו המפרשים כי לכאורה היה ראוי לכתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו', כלומר שהשכינה תשרה בתוך המקדש, ולפיכך ביארו שתכלית בניית בית המקדש תהיה 'בתוך כל אחד ואחד' – בתוככי נפשנו ובעמקי לבבנו.

כלומר: הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו, בניו אהוביו, לבנות לו בית בתוכנו, בתוך מציאות חיינו. הוא מבקש שהבית שלנו יהיה למעשה בית ראוי שגם הוא יוכל לשכון בו, בית מכובד שיוכל להיקרא ארמון המלוכה לכבוד מלך מלכי המלכים.
מדהים: בבית קטן, 72 מטר, 3 חדרים קטנים עם תקרה מתקלפת, רוצה מלך מלכי המלכים לבוא ולגור. דווקא בדירה בקומה השלישית, ברחוב פלוני, עם האריחים השבורים והצירים החורקים – שם המלך רוצה לבוא לשהות, להתגורר, רק תסדר לו את האוירה הנכונה והראויה...
האם ביתנו הוא אכן משכן לשכינה? כיצד נוכל להפוך את ביתנו לכזה?

את הסיפור הבא סיפר הרב פינקוס, בשם הגאון רבי שמחה וסרמן זצ"ל, שהיה רב קהילה בלוס אנג'לס. הרב וסרמן נהג לקרב משפחות לחיק היהדות, ומעשה שהיה במשפחה שהחלה לשמור שבת, וערכה שמחת בר מצוה לבנה במלון מחוץ לעיר. כיוון שהשמחה נחגגה בשבת, הוזמנו האורחים לשהות במלון את כל יום השבת.
והנה, בעיצומה של סעודת יום השבת, נראו בפתח האולם זוג מבוגרים, קרובי משפחה מדרגה שניה. משום מה לא רצו לשהות במלון כל יום השבת, ובשבת בבוקר התניעו את רכבם רח"ל, ובאו להשתתף בשמחת בר המצוה...
למרות אי הנעימות, בעל השמחה קם לקבל את פניהם, אך הופתע לראות כי אחרי שלושה צעדים אל תוך האולם, פנתה האשה אחור בצעדים כושלים, ושבה למכונית. בעל השמחה יצא אחריהם, וראה את האשה נופלת בתוך הרכב כמעולפת, ובעלה ממהר להתניע ולעזוב את המקום...
עם צאת השבת, מיהר בעל השמחה להתקשר לביתם, לברר מה אירע. הבעל ענה לטלפון וסיפר סיפור מדהים:

'כידוע לך', פתח ואמר, 'רעייתי, ילדה בשנות המלחמה, חלתה מאוד והיתה בתרדמת ארוכה. רק אחרי טיפולים רבים התעוררה,, אלא שזכרונה בגד בה. לא היה לה מושג על עברה, לא שמה, לא עיר הולדתה, כלום, ממש כלום. כשנישאתי לה, הבנתי שמצמרר ככל שזה יישמע – אשתי כאילו נולדה בגיל 12, אין לה מושג מה היה קודם לכן...
'השקענו רבבות דולרים בניסיון לדלות משהו מזכרונה משנות ילדותה. הפכנו את העולם, היינו אצל פרופסורים בעלי שם וטיפלתי בה בעזרת הפסיכיאטרים המומחים בעולם – אך דבר לא עזר. הזיכרון נמחק לחלוטין! כל זאת עד היום בבוקר - - - '
הדוד נשם עמוקות, והמשיך: 'כשנכנסנו לאולם, הדבר הראשון שחשנו בו היה ניחוח של הטשולנט. רעייתי נשמה מהריח הזה מלוא ריאותיה, ולפתע זכרונה שב והתעורר בה. פתאום עלה בה זכרון יום הבריחה, היה זה בשבת קודש, כאשר בבית הקטן עמד על האש סיר טשולנט מהביל, ומילא את חלל הבית בניחוח ענוג ועוצמתי. באותם רגעים ממש נכנסו הנאצים...

לפתע, עם ריח הטשולנט, עלה בה הזכרון כיצד הוריה נמלטים, ואחד השכנים עוטף אותה בצעיף... עוד נשימה אחת של ריח הטשולנט הספיקו עבורה, כדי לומר ששמה הפרטי היה פייגע'לה, והיא התגוררה ברחוב יטלוואסקה 7, סמוך לנהר הויסטולה... מרוב התרגשות כוחותיה לא עמדו לה, והיא ברחה מהאולם. בתוך הרכב התעלפה, ועד עתה טרם התאוששה...'
כך סיפר הדוד לאחיינו ההמום, אשר גילה איזו עוצמה היתה לו לניחוח הטשולנט. וסוף דבר, שהזכרונות משולחן שבת בחיק אבא, מדמעות אמה בהדלקת הנרות, מהחאלק'ה של האחים והחתונות של האחיות, הביאו אותה לשוב לחיק היהדות, וכל צאצאיה יראים ושלמים!
מה שזיכרון אחד מבית אבא, ולו של ניחוח, מחולל אחרי עשרות שנים!