א. לכתחילה יש להתפלל מנחה לפני שאוכלים סעודה שלישית. ואם נאנס ואכל סעודה שלישית לפני מנחה- יצא ידי חובה. ולפי דעת האר''י ז''ל, האוכל סעודה שלישית לפני תפלת מנחה, לא יצא בה ידי חובתו אפילו בדיעבד.

ב. כשמתפללים מנחה גדולה בשבת, ועדיין לא הגיע זמן מנחה, אסור להקדים ולקרוא בתורה לפני שיגיע זמן מנחה, וכן אין לומר ''ואני תפלתי'' ולא ''ובא לציון'', אלא יש לדייק להתחיל הכל רק עם הגעת זמן תפלת המנחה, כי רבותינו תקנו לנו כל דבר בדייקנות יתירה ובכוונות נעלמות מבלי לזוז מהן.

ג. המנהג לומר לפני תפלת מנחה של שבת למנצח על הגיתית וכו', ופרשת התמיד וסדר פטום הקטורת כמו בחול, ואחר כך אשרי ובא לציון וקדושה דסדרא.

ד. מוציאים ספר תורה וקוראים שלושה אנשים עשרה פסוקים מפרשה הבאה. וישתדל האדם לעלות ''שלישי'' שזה יועיל לתיקון היסוד.

ה. נוהגים לומר ''מזמור שיר ליום השבת'' לאחר קריאת התורה, ואומרים קדיש ומתפללים עמידה, וצריך להזהר בתפלת מנחה של שבת קדש הרבה, כי יש בה עליות גדולות למעלה.

ו. יותר נכון לומר בתפלת המנחה וינוחו ''בו'', אלא שהנוהגים לומר וינוחו ''בם'' – יש להם על מה שיסמוכו, אלא שצריכים לומר ''שבתות קדשך וינוחו בם'', ולא כהטועים לומר ''שבת קדשך וינוחו בם''.

ז. ענין הקדושה של חזרת השליח צבור במנחה בשבת יש בה סוד גדול, על כן צריך ליזהר מאד בכוונתה.

ח. לאחר החזרה אומרים ''צדקתך''. והוא כנגד שלושה צדיקים שמתו בשבת והם: יוסף הצדיק, משה רבינו, דוד המלך, ולכן יאמרנו מעומד לפי שהוא במקום צדוק הדין. ויש אומרים שהטעם לאמירת צדקתך הוא בשביל הרשעים שחוזרים לגיהנם במוצאי שבת.

ט. אם חל בשבת יום, שאילו היה חול לא היו אומרים בו במנחה נפילת אפים, אין אומרים צדקתך.

י. בבית חתן ובבית אבי הבן אין אומרים צדקתך, וכן  בבית האבל אין אומרים צדקתך, ואף שאין אבילות בפרהסיה בשבת, מכל מקום המניעה מאמירת צדקתך אינה מורה אבילות דוקא, שהרי גם בבית חתן ובבית אבי הבן אין אומרים אותו. וגם בירושלים נהגו שלא לאומרו בבית האבל.

יא. נהגו שלא לקבוע מדרש בין מנחה לערבית. והטעם הוא מפני שחכם שמת כל בתי המדרשות בטלים, שכיון שמשה רבינו נפטר באותה שעה, ומי לנו גדול ממשה שהוא אבי התעודה, לכן נהגו שלא לקבוע מדרש. ומכל מקום בזמנינו אין למנוע מלדרוש, כי בודאי עדיף לשמוע דברי מוסר, מאשר להתעסק בבית המדרש בשיחה בטלה.