בפרשה אנו לומדים את מעלתם של ישראל. בתחילת הפרשה נאמר "אדם כי ימות באוהל...וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים" ידועה ומפורסמת שיטתו של ר' שמעון בר יוחאי שקברי העכ"ם אינן מטמאין באוהל, ולמד זאת מהפסוק כאן "אדם כי ימות" אתם קרואים אדם ואין העכו"ם קרואים אדם. ומבארים המפרשים כי הייחוד של עם ישראל שנקראו "אדם". לפי שנשמותיהם של ישראל חצובות מכסא הכבוד, וכיון שנשמתם גבוהה לכן נקראו "אדם".
עם ישראל הוזהר לשמור על טהרתו, וכפי גודל קדושת האדם או המקום, כך נדרשת ממנו לשמור על טהרתו וקדושתו. בית המקדש הוא המקום המקודש ביותר בעולם, ולכן אסור לטמאים להכנס לתוכו, עד שיטהרו. וגם בתוכו יש דרגות נוספות של קדושה, כמבואר במשנה. וכן כהן המשרת בבית המקדש אף הוא מוזהר שלא להטמא למתים אף בזמן שאינו נמצא בתוך בית המקדש. כי לפי קדושת האדם כך נדרש ממנו לשמור על טהרתו.

הגאון הצדיק ר' יעקב אבוחצירא זצ"ל כותב על הפסוק "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא". יש כאן רמז לכל יהודי שצריך לשמור את פיו מדיבורים אסורים, וכן את הברית קודש. כי זה יסוד טהרת האדם. ואם ישמור עצמו באלו כבר הוא נכנס לדרך הקודש.
כל דיני טומאה וטהרה הם מושגים רוחניים והם גזירת הכתוב, וכבר כתב הרמב"ם (סוף הלכות מקואות) דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא. שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב. ע"כ.

גם הנהגת הקב"ה עמנו היא בדרך של נס ופלא ואינה בדרך הטבעית הרגילה. כאשר נפטרה מרים ונסתלקה הבאר ולא היה מים לעדה נאמר למשה "קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו" הציווי היה לדבר אל הסלע והסלע יתן את מימיו. ומפרש המדרש (ילקוט שמעוני)  "והכיתם" לא נאמר. כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו. כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר "והכית בצור" אבל עכשיו "ודברתם אל הסלע" שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע". ע"כ.
ומבאר המהר"ם אלשיך זצ"ל שהקב"ה רצה להשריש שורש האמונה בישראל, כי עין בעין יראו מעלת תורה שבעל פה, ושעל ידה יחיה האדם, ושאי אפשר מבלעדיה. ושעל ידי העסק בה מתרבה השפע עליון ונמשך אל האדם ועל כן הקפיד עליהם. ע"כ. זהו כוחו של עם ישראל שיש בו את הכח להיות כדמות מלאכי עליון, שהם שולטים בעצמם ולא נמשכים אחרי תאוות הגוף. הרמב"ם מסיים את הלכות מקואות "כשם שהמכוין לבו להטהר, כיון שטבל טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר. כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת, טהור. הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן".