פרשת מטות עוסקת בתחילתה בענין נדרים ושבועות, ואחר כך בהמשך הפרשה התורה מדברת על מלחמת מדין. והנה משה רבינו מצוה לקחת למלחמה זו 'אלף למטה אלף למטה'. ובמדרש רבה (מטות פרשה כב) נחלקו כמה נשלחו. יש אומרים שני אלפים מכל שבט ושבט שלח, ויש אומרים ג' אלפים מכל שבט ושבט. י"ב אלף משמרים את כליהם, עליהם נאמר (שיר השירים ד) "שיניך כעדר הקצובות ..שכולם מתאימות". וי"ב אלף לתפלה. ומנין שכן שנאמר 'אלף למטה אלף למטה' הרי כ"ד אלפים, 'וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה' הרי י"ב אחרים. ע"כ.
חכמינו ז"ל עשו חלוקה מעניינת של הצבא בשעת ההיערכות למלחמה. שליש נלחמו, שליש שמרו על הכלים, ושליש מהצבא נערך לאחוז בנשק התפילה. ויש להקשות כמה קושיות בענין זה, האחת - הרי מדובר במלחמת מצוה בה ציווה ה' במפורש לצאת למלחמה, ואם כן הנצחון מובטח מראש. וא"כ מה מקום יש אפוא לתפילה. שנית - מלשון חז"ל משמע שמכל שבט ושבט נבחרו אלף לגדוד המתפללים, ויציאתם אל שדה המערכה דמתה ליציאת שאר המתגייסים. ואם כן צריך להבין מדוע לא היה די שיתפללו בתוך המחנה. כמו כן יש להתבונן מדוע היו צריכים לייחד לכך אלף מכל שבט ושבט דוקא, וכי לא היה ברור שבני ישראל הנשארים במחנה ובראשם משה רבינו יתפללו להצלחת הלוחמים?

בספר 'ארשת שפתינו' מביא את דבריו של הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בספרו "אור יחזקאל" שכתב שהקירבה הנפשית של האדם אל הרע ואל השקר, הינה באופן טבעי גדולה מאד. קל מאד ליפול אל תוך מלכודת המחשבה של "כוחי ועוצם ידי" ולתלות את הצלחתו בכוחו ולא ברצון הבורא יתברך. והאדם חייב לעמול הרבה כדי שלא ידבקו בו הרהורי כפירה אלו. ובכדי להורות ולהפנים בלבנו שלא המלחמה וכלי הנשק המתוחכמים ביותר, הם הגורמים הישירים לנצחון במלחמה. לכן שלח משה אל שדה הקרב גם גדוד של מתפללים, גדוד שיהיה שווה בכמות ובאיכות לגדודי הלוחמים עצמם. ואילו היו מסתפקים בתפילת משה רבינו ושאר בני ישראל שנותרו מאחור במחנה, לא היו הלוחמים עצמם מייחסים את הנצחון לכוחה של התפילה. ורק כאשר במשך כל שעות הקרב עצמו, ראו במו עיניהם את כוח התפילה, הבינו אמת זו היטב ונקלטה בליבם.

האדם מטבעו מתפעל במיוחד ממראה עיניו, לפיכך אם לא יראה בחוש את כוחה של התפילה, יטה את ליבו אחר מראה העיניים האחר מן המתחולל בשדה המערכה, הוא יתפעל משאון הקרב ומשקשוק כלי המלחמה ויאמין שבהם תלוי הנצחון, לכן לא תסייע להם לגבור על מדין, העובדה שהם יודעים שבמחנה מתפללים להצלחתם, כי מראה העינים של המלחמה עצמה היה גורר אותם אל רשת האמונה השקרית ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ואז היו נכשלים במלחמה. זו גם הסיבה שמשה הרים את ידיו במלחמת עמלק כדי שבני ישראל ישעבדו את ליבם לאביהם שבשמים.
ומוסיף הגה"צ ר' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל שגם לחיי היום יום צריכים אנו לעבוד על כך. הנה מחוייבים אנו באמירת מאה ברכות בכל יום, ולפני כל הנאה והנאה מחוייבים אנו להודות ולשבח את בוראנו, כדי שנכיר בכל שעה ושעה שלא השגנו את הנאתנו בכוחנו, אלא רק ע"י השי"ת הגיענו לזה. וזה ג"כ יסוד חובת התפילה ג' פעמים ביום שחרית מנחה וערבית. שללא תפילת שחרית, תהא אכילת פת שחרית במחשבת כפירה רחמ"ל כאילו ובכוחו הגיע לזה. ולכן הוצרך להקדים תפילה לכל זה. כי זה יסוד התפילה לעמוד כעני בפתח ולבקש רחמים ותחנונים לפני המקום, כי הכל בידו ומבלעדיו לא ישיג מאומה.