סיפור שאיננו ידוע אם אמיתי או לא אבל המסר נכון, מסופר על תינוקת בשבועות הראשונים ללידתה, תינוקת רגילה כמו כל התינוקות. משקל סביר, מבנה גוף מושלם, ואפילו עיניים מחייכות משהו. היא הבת השלישית לבית גיפטר אחרי התאומות רוחמה ושיינדיל. שלושה חודשים לחייה של התינוקת שולינקה גיפטר, ואמה הגב' שרהל'ה גיפטר, החלה לחשוד שמשהו איננו תקין. ארבעה חודשים אחר כך החשד הפך למציאות צורבת. שולינקה לא התהפכה גב אל בטן, היא לא בדיוק חייכה, ולא עשתה שום סימני זחילה.

"היא סובלת מפיגור קל עד בינוני" אמר בעיניים עצובות דוקטור מנדלבאום. "היא בעזרת ה' תמשיך ותתקדם, אך באופן איטי. אבל אני מאמין שעם האהבה שאתם מעניקים לה, היא תעלה על דרך המלך ותתערה בחברה כילדה רגילה ממש". שרהל'ה גיפטר מחתה דמעה נעלמת, והרגישה גל של אהבה עצום פורץ ממעמקי נשמתה ועוטף את שולינקה, שהקב"ה בחר בה להיות ילדה מיוחדת. שולינקה גדלה בבית חם ואוהב וכשהיא הגיעה לגיל שש, התעקשו מביני הדבר במימסד לשלוח אותה לבי"ס לילדות מיוחדות, הסובלות מפיגור דומה. שרהל'ה ואבנר גיפטר סירבו בכל תוקף. "שם היא לא תהיה. שולינקה שלנו היא ילדה רגילה והיא מסוגלת להתקדם יפה גם בחברת ילדות רגילות". הניסיונות לשכנע את ההורים עלו בתוהו, הגיפטרים ניצחו את המימסד ושולינקה עלתה כמו עוד 35 בנות בגילה לכיתה א'.

נכון, היא לא בדיוק השתלבה בלימודים, אבל המידות הטובות שלה, שלוות הנפש וטוב הלב שהקרינה על סביבתה, הפכו אותה למלכה הבלתי מוכתרת של הכתה. פה ושם ניסו כמה בנות עוקצניות ללעוג לה, אבל מעריצותיה של שולינקה מהר מאד קראו אותן לסדר. וכך שנה אחרי שנה עלתה שולינקה במעלה הכיתות ביסודי, עד שסיימה כיתה ח' בהצטיינות. אבל מכיוון שכולם היו שותפים להצגה החביבה הזו שבה שיחקה שולינקה גיפטר תפקיד ראשי, לא פלא שתעודתה היתה מעוטרת בציונים משובחים בכל מקצועות הקודש והחול.

והנה אוטוטו הרישום לתיכון. גם כאן החלו הגיפטרים לשכנע את הנהלת התיכון שטוב רצוי וראוי שבתם היקרה תשתלב גם שם בין הבנות הרגילות. ושוב נציגי המימסד ניסו לשכנע את הגיפטרים שזו טעות חמורה. אבל שיכנועים? לא אצל גיפטר, גם כאן לא יאומן, הנצחון היה סוחף, ואכן שולינקה עלתה לכתה ט' והמשיכה להשרות רוגע וחמימות לסביבה. כימי ילדותה כך ימי נעוריה, היא שיחקה והשתלבה יפה במשחקי הבנות, עשתה עמם "שיעורי בית" עד כמה שידה משגת, ושתי עיניה היו מביעות מבטי הבנה מסויימת בשיחות הצחקניות והשוטפות של בנות הנעורים.

הזמן כידוע לא עוצר, הסמינר באופק. שם כידוע הלימודים קדחתניים וצפופים יותר. הרבנית צירלסון מנהלת הסמינר פערה עיניים תמהות "אני לא מאמינה!!! שולינקה גיפטר למדה כל הזמן בבתי ספר רגילים ועכשיו הוריה לוחצים שהיא תלמד בסמינר המעולה שלי? צר לי, היא לא מתאימה". גם הרבנית צירלסון נכנעה לגיפטרים כמו רבים וטובים לפניה. "בתנו ברוך השם התפתחה יפה בכל המוסדות הרגילים, היא רגילה וקשורה לחברותיה מן היסודי ומן התיכון, ואין סיבה להפריד ביניהן בסמינר". כך הגיפטרים.

שנה שנתיים בסמינר והנה רחלי מתחתנת. כולם נוסעות, רוקדות שרות, משמחות את הכלה הטריה. גם שולינקה עיניה בורקות מאושר למראה הכלה הצחורה. אחר כך נחמי, מתחתנת, אחר כך ריקי וציפורה וברכה. ושולינקה מתחילה לגלות שחברותיה נשואות ויש חיים אחרים מעבר לבית הספר. בחוכמת הבוסר שלה היא קולטת שהיא קצת יוצאת דופן. "למה אני לא מתחתנת? גם אני רוצה חתונה שישמחו אותי" שאלה את אמה. ואותה דמעה קדמונית חזרה ללחלח את עיניה של הגב' גיפטר. מיד אחרי חתונתה של מלכהל'ה ברודמן, חזרה שולינקה הביתה עיקשת מתמיד. "אני לא יוצאת מן הבית עד שתחתנו גם אותי".

מה עושים? לאחר סידרת טלפונים הצליח אדון גיפטר לגלות את אירגון "פתחים של אור" שאחת ממשימותיו הנעלות היה לערוך "חתונה" לבנות מסוגה של שולינקה. "הבעיה של בתך מוכרת לנו" אמר מנכ"ל "פתחים של אור" הרב מאיר גילון. "אנחנו אחת לשנה או שנתיים מקבצים מספר בנות כמו שולינקה, ועורכים להן חתונה עם הכל". הגיפטרים קפצו על המציאה. התאריך נקבע לכ"א אלול.

הלכו לבחור לה שמלת כלה. קנו לה נעליים מבריקות, רכשו לה תכשיטים מתאימים, גם עגילים משובצים ביהלומים. שולינקה זרחה כמו הירח במילואו, עוד יומיים החתונה. "הזמנו צלם וזרי פרחים, וגם יבואו בנות כיתתך לרקוד איתך ותזמורת נפלאה..." הבטיחו ההורים. אכן כן, האולם היה מואר באור יקרות התזמורת ניגנה מתוך מערכת ההגברה, והזמרת סילסלה קולה. שש כלות כמו שולינקה היו לבושות שמלות צחורות ונכנסו אחת אחרי השניה לחופה. הרשמקול במערכת ההגברה השמיע קולו של רב, שקרא את הברכות בלשון מהוקצעת. מישהי שברה כוס. חיבוקים, נישוקים, וכולן הצטרפו למעגל המחוללות. והצלמת הזריזה צילמה הכל. כל חיוך, כל ריקוד, כל נשיקה וחיבוק. החתונה של שולינקה היתה מרגשת ממש. ולמחרת בצהרים, אחרי שקמה נסערת ומאושרת, הגישה לה אמה את אלבום התמונות של "החתונה".

שולינקה דפדפה בסקרנות והביטה בתמונות. אמא, אחיותיה, דודותיה, כל חברותיה מבתי הספר שלמדה בהם. הריקודים, העיניים הבורקות. איזה אושר! כשנכנס טכנאי המקררים הותיק שלמה גורפינקל, ניגשה אליו שולינקה ואמרה "אתה יודע שלמה, אתמול התחתנתי, הנה אלבום התמונות של החתונה שלי". גורפינקל לא בדיוק קלט את הבדיחה. הוא הציץ בזריזות באלבום ושאל בתימהון: "תגידי לי שולינקה, ואיפה החתן?". היא לא ענתה. נטלה את האלבום מחוייכת והתיישבה בסלון. דקה אחר כך נכנסה דודה אמיליה הקשישה והתמימה שלא הגיעה ל"חתונה" ואף היא לא שותפה בסוד הענין. "הנה האלבום של החתונה" אמרה שולינקה. דודה אמיליה דפדפה ואמרה "נורא מקסים שולינקה. ממש חתונה משובבת נפש... אבל איפה החתן?". שולינקה חייכה. "דודה אמיליה, היתה לי חתונה בלי חתן".

כשסיפרתי סיפור מוזר זה לתלמיד חכם מפורסם אחד, הוא ליטף אותי בשתי עיניים חכמות וטובות ואמר לי: "בני היקר, דע לך אחרי מאה עשרים שנה עולה היהודי לבית הדין של מעלה עם אלבום תמונות חייו. ובאלבום כל האירועים שבחתונת חייו עלי אדמות. הנה כאן הוא רוקד, פה הוא מארח, שם הוא מתארח. פה הוא מדבר, שם הוא שותק, כן, רואים אותו גם לומד על הסטנדר עם גמרא פתוחה. ואז שואלים אותו הדיינים, באמת יפה, ראינו אותך בהשבחותיך ואבלך, ראינוך שותק ומדבר, נוסע וגם לומד, אבל תסלח לנו אדון יקר, איפה החתן? איפה הקב"ה בסיפור חייך? למה הוא לא שותף לאלבום מסע חייך? למה לא דאגת להכניס את הקב"ה, את חתן השמחה האמיתי לתוך האירועים המגוונים של חייך?
כן, אינני יודע אם התרחש סיפור זה, או שמא משל היה... על כל פנים מן הנחוץ לעשות חשבון נפש, כדי שלא נבוא ליום הדין עם אלבום ססגוני ויפה, שיש בו רק כלה, וחתן אין.