העיר ירושלים בתפארתה היתה עיר פעילה ורוויית הוד. בית המקדש התנוסס בראשה, וברחובות הסמוכים התגוררו יהודים של צורה, שזכו לגור בשכנות למקום המקודש בעולם. לרווחת ההמונים העולים לירושלים, התקיימו ברחובות העיר ומבואותיה חיי מסחר פעילים ותוססים. חיים מלאים התנהלו בדרך שיגרה, עד ליום דרמטי אחד בו עצרה ירושלים את נשימתה, הופעלים הפסיקו את עבודתם, והכל עסקו רק בדבר אחד...
היה זה ביום בו עלו מביאי הביכורים לירושלים. שיירות צבעוניות ומוזהבות, ססגוניות ומהודרות, הגיעו מכל ערי הארץ, קרני השוורים עוטרו בשרשראות מרהיבות והסלים הכבדים נעטפו בבדים יפים ונאים. בתוכם, נחו פירות הביכורים - הראשונים שצמחו באותה שנה, והם נישאו בידיים מאושרות של מגדלי הפירות, שהביאו אותם לירושלים.

בהגיע מביא הביכורים לירושלים, מתארת פרשת השבוע כיצד פתח היהודי בשיר ושבח לבורא עולם על כל החסד שגמל עמו, מאז הניצן הראשון שפרח בעם היהודי, ועד הניצן הראשון של הפרי. 'הגדתי היום להשם אלוקיך', עומד היהודי ומתאר את חסדי ה' בקול רם, מפרט בקול גבוה את גלגוליו של העם היהודי עד הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. כשדמעות התרגשות בעיניו מתאר הוא את נס הכניסה לארץ ישראל, ואת חסד הבורא שהפך גרעין בודד לאילן רב פארות ופירות...
התבוננות בכך מציפה שאלות רבות. מדוע החקלאי ממטולה ואחיו מהערבה נוסעים דרך כה ארוכה כדי להביא את ביכוריהם לירושלים? מדוע מובילים את הביכורים תוך שירה וזמרה? מדוע סוחרי ירושלים עצרו את פעילותם לרגל הביכורים? ומדוע נדרש מביא הביכורים לספר את כל ההיסטוריה, ועוד בקול רם דווקא - למען ישמעו כולם? מה הקדחתנות הרבה כל כך סביב עניין הביכורים?

התשובה לכך טמונה בשלוש מילים אותו כותב רש"י: 'שאינך כפוי טובה!' מטרת כל העשיה והפעלתנות היא עבור מביא הביכורים, כדי שיטמיע בנפשו וישמיע גם לחבריו מסר אחד ויחיד, נוקב וברור: הכרת הטוב!
זהו. זה הכל. האלשיך הקדוש חושף, שכל העשיה, השירה והזמרה, הצבעוניות והססגוניות, כל המעמד והחגיגיות סביב הבאת הביכורים - כל אלו נועדו כדי להדגיש ולהביע, לבטא ולהודיע, שכל מה שיש לנו אינו משלנו, שאנו אסירי תודה. שאנו מעריכים ומוקירים, שאנו יודעים שזה לא מכוחנו. כדי שמביא הביכורים, חבריו וסובביו - כולם יפנימו את הערך הייחודי של הכרת הטוב!

הכרת הטוב היא מפתח יסודי בחשיבה היהודית, כי כאשר יהודי מרגיש ומעריך את חסדי הבורא אליו - הוא שואף לעשות את רצונו ולקיים את מצוותיו. הבסיס הוא התחושה שמה שיש לאדם אינו מכוחו ועוצמתו, לא מגיע כמובן מאליו. החשיבה הזו מלווה את היהודי גם ברגשותיו כלפי חבריו ומכריו וכל אדם שהטיב עמו, כי כשאדם מרגיש שדברים לא קורים מעצמם אלא יש מי שמסייע לו - הוא חש את הכרת הטוב גואה בו.
חכמינו הפליגו ואמרו 'הכופר בטובתו של חברו ככופר בטובתו של מקום!' - זו השוואה חסרת תקדים שעשויה לעורר תמיהה רבתי: מדוע הכופר בטובת חברו ככופר בטובת המקום? וכי יתכן להשוות בין הדברים?
התשובה היא, שהכרת הטוב היא מבחן משותף, לרגשות יהודי כלפי בורא עולם ולהבדיל מכריו. יהודי שמרגיש שכל מה שיש לו נובע מעוצמתו האישית, מכוחו הגדול, מיכולותיו האדירות - הוא כופר בטובת חבריו וכופר בטובות ה', רח"ל, באותה מידה. הוא מרגיש שהכל שלו, מיכולותיו, מעוצמתו. הוא חייב משהו למישהו? הוא צריך לומר תודה על משהו?!
לעומתו, יהודי שחי מתוך מחשבה שכל מה שיש לו אינו משלו, כל מה שזכה לו - הוא רק מחסד הבורא כשחבריו הם לפעמים השליחים להעניק לו את החסד הזה, לבו גואה כל העת בהוקרה, נפשו משוררת כל הזמן בדבקות. הוא חש ומרגיש בעוצמה רבה את חובתו להכיר ולהוקיר טובה, וזה מביא אותו לרצות להתחבר לבוראו, לשאוף להדק את הקשר עם אלוקיו.

הבה נעמיק את המבט שלנו בהכרת הטוב כנה לכל מי שגומל עימנו טובה. הבה נחדד את החשיבה ונביע מפורשות את הוקרת ליבנו למי שעשו עימנו טובה. גם לבן משפחה, גם לחברותא, גם למוכר בחנות המכולת, גם לנהג האוטובוס. גם לכל האנשים הללו אנו חייבים הכרת הטוב, הבה נכיר להם טובה ונוקיר בפניהם תודה מעומק הלב, וכך נזכה להרגיל את עצמנו להודות לבורא עולם ולשבח על חסדו הטוב!