הידיעות טפטפו בעצלתיים, אך לא בישרו טובות. יהודי פרשבורג הרגישו כי גזירה מתקרבת, אך איש לא ידע מה בדיוק עומד לקרות. תחושה לא טובה פשטה בציבור, היה מורגש שהימים אינם כתמול שלשום...
בשעת ערב מוקדמת, הגיעה הידיעה המרעישה לביתו של רב העיר, הרה"ק בעל ה'חתם סופר' זי"ע. מושל העיר קיבל החלטה מרושעת, וכבר מחר יחתום על גזירת גירוש לכל יהודי העיר, הם, נשיהם, טפם ונכסיהם. היה ברור שנצרכת פעולה דחופה ביותר, חייבים לעשות משהו להציל את יהודי העיר מהגזירה הקשה המרחפת מעליהם...
ה'חתם סופר' מיהר לזמן אליו שניים מחשובי העיר, וביקש מהם ללכת עכשיו ומיד להיפגש עם מושל העיר, להבין בשל מה הסער הזה, ולחלות את פניו אולי ירחם ויבטל את הגזירה הקשה. השניים הפעילו שתדלנות רבה וגם שילמו שוחד, וכך הצליחו להתקבל לפגישה אצל מושל העיר כבר באותו לילה, בהיותו בביתו.

הם נכנסו אליו, דרשו בשלומו בכבוד, והתיישבו מולו. החלו להיכנס עמו בדברים, ואז ציווה המושל על משרתו לכבדם במשקה חלבי. עד מהרה הוצבו על השולחן קנקן זכוכית מהודר, ובתוכו - משקה חלבי קר ומרענן...
כל אותה עת הוסיפו שני השליחים לדבר על לבו של המושל, ניסו למצוא פתח ללבבו הערל, שיואיל להסיר את הגזירה מעל סדר היום. המושל - שניסה לשוות לעצמו תדמית נעימה והגונה - דחק בהם לטעום משהו, לשתות מהחלב שהוגש לשולחן. הוא מזג שלוש כוסות עבורו ועבורם, ואמר: 'הרי לא הבאתי לכם יין או משקה אסור על היהודים, הבאתי חלב. מה יכול להיות בחלב? למה שלא תטעמו ממנו?' - דחק בהם לשתות.

אך אותם יהודים נכבדים, היו אמונים על דברי חכמים שתיקנו שלא לשתות חלב שנחלב על ידי גוי. הם אטמו את אוזניהם לתחנוניו, וסירבו בנימוס אך בתוקף לשתות מהחלב שהוגש להם. המושל דחק בהם שוב ושוב, ומשראה כי אינם נענים לו - החל זעמו הולך ועולה, וחמתו בערה בו עד להשחית...
'תשתו מיד! זה לא יעלה על הדעת! באתם אליי לבקש את טובתי - ואתם מסרבים לשתות עמי קצת חלב?! גרוני ניחר, אני רוצה לשתות קצת חלב, ואתם מסרבים לשתות ולא נעים לי! תשתו עכש - - - '
לפתע נפתחה הדלת בעוצמה, והמשרת רץ פנימה מתנשם ומתנשף, צעק 'לא לשתות, לא לשתות!', ומיהר לגשת לשולחן ולהסיר ממנו את הקנקן והכוסות. בקול מודאג בירר אם מישהו מהנוכחים כבר שתה מהחלב, וניכר שהוקל לו כששמע כי טרם שתו ממנו... 'החלב הזה מורעל!' - זעק כשידיו רועדות, 'אם הייתם שותים ממנו - בתוך כמה שעות הייתם מתים!'
המושל נעמד, חיוור כסיד, המום. עיניו הרואות, כי חכמת התורה של היהודים הגינה לא רק עליהם, אלא גם עליו. לולא סירובם העיקש לשתות מהחלב - כבר היה שותה עימם, וזה היה סופו. דקות ארוכות ארכו לו עד שהתאושש מההלם והגיב: 'אין לכם מה לדאוג, גזירתי המתוכננת בטילה ומבוטלת. הצלתם את חיי!'

סיפור זה, המופיע בספר 'קדושת עיניים', כוחו יפה ללמדנו מה המשמעות של ציות עיוור להוראות חכמים, עד כמה חשוב לפעול על פי הוראותיהם המדוייקות ולא לסטות ימין ושמאל. נקל לשער כי הלחץ של המושל היה כבד מנשוא, וחלב שחלבו גוי - אינו איסור תורה, אלא תקנת חכמים שלא לשתותו. אך הם צייתו לה בקפדנות, והצילו את חייהם ואת חיי המושל, ובעקבות כך - את כל יהודי העיר!
הבה נאמץ את הלקח העולה מהסיפור, לקחת לתשומת הלב כל פסק הלכה, כל הוראה, כל הכרעה שקיבלנו מרבותינו. פעמים רבות לא נדע כיצד, אך הציות הברור והמוחץ להוראותיהם הוא שיעניק לנו חיים, שמחה ואושר תמידי!