ערב חג הסוכות תשע"ד, עם ישראל ממהר לערוך את קניותיו, להצטייד במיטב מוצרי המזון לימי החג. בבית אחד מתגורר אברך בעל משפחה ברוכה, וביתו ריק מכל. החג מתקרב, הילדים צריכים לאכול, יש לערוך סעודות מכובדות, אך הבית ריק, וחמור יותר – הארנק ריק לחלוטין, חף מכל פרוטה...
יומיים לפני החג, חוזר האברך מיודעינו בביתו ומגלה את אשתו מוטרדת. 'מה יהיה?' היא שואלת במתח, כוססת ציפורניים. 'מחר החג, מחר בלילה אתה אמור לעשות קידוש, לאכול סעודה, מנה ראשונה, עיקרית, תוספות, מנה אחרונה. אין לנו יין, יין אין. מי מדבר על היתר, מה יהיה?'
'אל דאגה', הוא עונה בביטחון, 'הילדים הם לא רק שלנו, אנחנו כמו הם - ילדיו של אבא גדול שבשמים. אצא לצרכניה לערוך קניה, ואת תישארי בבית, ותגידי פרקי תהלים כל העת, שיקרה הנס ויימצא מהיכן לכסות את הקניה...'
בצרכניה, המולת ערב חג מורגשת היטב. מאות אנשים דוחפים עגלות עמוסות מוצרים, ממלאים מכל הבא ליד. ביניהם נעמד האברך ומתחיל למלא את עגלתו, כשעדיין אין שקל אחד בכיסו...
הוא עובר בין הטורים ומתחיל להעמיס. קופסאות שימורים, פסטות, פתיתים ומוצרי ניקיון. במחלקת הקפואים הוא ממלא כמעט עגלה שלימה, וגם ממחלקת הירקות הוא נוטל שקיות מלאות. מעמיס את העגלה בכל הטוב שמציעה הצרכניה, ולא שוכח גם ממתקים לילדים. אחרי שעה ארוכה, מיודעינו האברך פוסע בצעדים איטיים לעבר הקופה, גורר לפניו שתי עגלות ומאחוריו עוד אחת...

הוא נעמד בתור הארוך של ערב החג, ומביט בעגלות המלאות. לא היתה לו ברירה, הוא יודע. הבית ריק, חף מכל מוצר מזון, וערב החג כבר כאן. מצד שני – הוא מביט בארנק, דבר לא התחדש. הארנק ריק, אין בו לא שטר ולא מטבע, גם לא כרטיס אשראי. עוד כמה דקות יגיע תורו, ואז...
לפתע מצלצל הנייד שברשותו. 'מטרנה זכרת?' שאלה האשה בקצרה בין פרקי התהלים. 'טוב שאת מזכירה לי' אמר האברך, 'באמת שכחתי', ומותיר את העגלות ממתינות בתור, תוך שהוא רץ למדפי מזון התינוקות. 'תהלים את אומרת', הוא מזכיר לרעייתו בינתיים, 'עוד לא נולד הכסף, הארנק עדיין ריק, אבל השם יעזור'...

כשהוא חוזר לתור, הוא מגלה מאחורי עגלותיו אדם נרגן. 'יפה מאוד', זועם האיש בקול. 'שיטה טובה מצאת לעצמך לערבי חגים. בא לסופר, קודם כל שם את העגלה בתור, ואז מתחיל לרוץ למלא אותה, ושכולם יחכו, אה?'
האברך משיב בעדינות: 'סליחה, אדוני, אבל זה לא הסיפור. מילאתי את כל העגלה קודם, ומוצר אחד שכחתי ורצתי להביא. מה כבר קרה?'
ניכר שאצילותו של האברך מוציאה את האיש שמאחוריו משלוותו. 'איך אתה לא מתבייש?' הוא צועק בקול רם, וההמולה הרבה מסיטה את מבטי כל הקונים לעבר התגרה המתפתחת. 'אתה עוקף את התור, ויש לך עוד עגלות של תירוצים. שלוש עגלות לקופה, עוד שלוש עגלות תירוצים. חוצפן!', גרונו ניחר, 'לעקוף את התור בערב החג?'

עדינותו של האברך לא משה מפיו: 'סליחה אדוני,' הוא אומר בשקט, 'אם אתה נורא ממהר אתה יכול לעקוף אותי, אבל באמת שאני לא כזה. תחילה התרוצצתי שעה ארוכה, מילאתי את העגלה במרחבי הצרכניה. רק עכשיו הוספתי משהו ששכחתי, לא קרה כלום.'
לא רק שהאיש לא נרגע, חמת זעמו עולה שבעתיים. בטונים רועמים הוא צועק, לא צועק, שואג! כל הצרכניה כבר נקהלה למקום, כולם מביטים באברך הנבוך הסופג צעקות על לא עוול בכפו, ומאידך באיש הנרגן שאינו מפסיק לקטר עליו...
האברך העדין ממהר לפנות את מקומו, לתת לאיש שמאחוריו את התור ובלבד שיפסיק לצעוק. האיש מתקדם לראש התור, משלם על מוצריו ויוצא. בדרך החוצה, הוא פוגש אחד ממכריו שהיה עד לכל התקרית, והלה מעיד בפניו כי הצדק היה עם האברך, ולחינם שפך את דמו בראש חוצות לאין כל...
עתה היה תורו להרגיש לא נעים. הוא מביט אל הקופה, ורואה את האברך מעביר את המוצרים בסך אצל הקופאית. הנה הקניה מסתיימת, והאברך, שכזכור לא היתה לו פרוטה בכיסו, מתחיל לפשפש בכיסיו במבוכה רבה...
האיש שפגע בו קודם לכן מזנק אל הקופה, מוציא כרטיס אשראי מוזהב ומגיש לקופאית. 'הנה, שישלם עם זה' הוא אומר בפשטות, ועוד לפני שהאברך שם לבו למתרחש כבר בוצע התשלום, ולא נותר לו אלא לארוז את השקיות. 'סליחה,' אומר האיש בבושה לאברך, 'מה ששילמתי עבורך היה פיצוי על עוגמת הנפש'...

מיודעינו האברך משפשף עיניו בתימהון, אינו מאמין לנס שהתרחש זה עתה. הרי הגיע לצרכניה בלי שקל אחד בכיסיו, והנה הוא יוצא וטעון ברכוש גדול, ומי ששילם על הקניה – הוא דווקא אותו אדם שפגע בו! מרוב התרגשות על יד ה' שראה במו עיניו, החלו עיניו זולגות דמעות הודאה...
הוא מגלגל את שלישיית עגלותיו החוצה, ומגלה את האיש שפגע בו בתחילה והיטיב עמו עתה עומד וממתין לו. האיש מביט בעיני האברך הדומעות, וסבור כי עדיין הוא מבכה את דבר הפגיעה בו. 'סליחה, סליחה באמת', הוא מבקש בתחנונים, 'אם הפיצוי לא הספיק אתן לך עוד' וכבר שולף את פנקס השיקים...

'לא, לא,' דוחה האברך בשתי ידיו, 'הפיצוי הספיק מעל ומעבר. אני פשוט נרגש, אספר לך את הסיפור המלא. אני אדם עני, וביתי מלא בילדים בלי עין הרע. מחר החג, ובבית ריק אי אפשר לעשות חג... יצאתי לצרכניה בלי שקל אחד בכיס, מותיר את רעייתי בבית אומרת תהלים שיקרה נס...'
'הנה, אתקשר אליה ותיווכח, שהיא עדיין באמצע אמירת תהלים. אין לה מושג מי ישלם את הקניה, בדיוק כפי שלי לא היה מושג עד לפני דקות אחדות...' כשהאשה עונה, היא מספרת הפלא ופלא את אותו סיפור, ומבקשת לדעת האם אכן קרה כבר הנס...
האיש כה התרגש מההשגחה הפרטית המופלאה, ובטחונו המופגן ועדינות נפשו של האברך שבו את לבו. על אתר הוציא את פנקס השיקים, ורשם 12 שיקים בסך כמה אלפי שקלים לאותו אברך, כדמי קניה בצרכניה לשנה שלימה, ורק אז נכנס לרכבו ההדור ועזב את המקום...
הסיפור הזה קרה בזמנינו, בעל המעשה חי וקים, השיקים שברשותו מעידים על נכונותו. הדרך הזו בוודאי אינה מתאימה לכל אחד, רק ליחידי סגולה שכח אמונתם חזק כסלע, אבל יכולה ללמדנו הוראה לחיים: כשאדם מאמין באמת, אבל באמת, באמונה שלימה באבא שבשמים, הוא מבין שאבא טוב לא ישאיר את ילדיו רעבים בחג, ובהכרח שיקרה הנס.
הוא יודע, שאפשר למלא שלוש עגלות, להעביר את המוצרים בקופה, וברגע האמת – אבא ישלם את החשבון!
כי בידיים של אבא אין פחד, אין מורא. אבא לא משאיר את ילדיו רעבים, נקודה!