שלום רב.

בזמן התלמוד היו רגילים שאחד מברך ומכוין להוציא ידי חובה את השומעים,
והשומעים היו עונים אמן ויוצאים ידי חובה.
אולם בזמנינו נכון יותר שלא לצאת ידי חובה על ידי אדם אחר אלא לברך בעצמו כיוון שברכת המזון (והוא הדין לשאר ברכות שהם ארוכות) היא ברכה ארוכה וקשה לשמוע את כל הברכה בשלמותה מפי אדם ואנו חוששים שמא המברך לא יאמר את הברכה בקול ואז השומע יוצא שלא שמע את כל הברכה, וגם השומע עצמו אנו חוששים שמא לא יכוין לשמוע היטב את כל הברכות מפי המברך.
לכן נכון יותר שכל אחד שאכל לחם (כמובן בשיעור כזית 27 גרם) שיברך לעצמו ברכת המזון.

בתודה.