שלום רב,
הטור כתב שהעיניים רואות את העבירה, הלב מהרהר ואז האדם פוגם. א"כ יש מספר שלבים בהרהור עבירה שכל אחד הוא לאו בפני עצמו:
1. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" - אחרי עיניכם זה הרהור עבירה. כבר בראיית העבירה האדם עובר על לאו זה של לא תתורו.
2. הרהור העבירה הוא גם איסור כמש"כ בגמ': ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". כלומר שאסור להרהר ביום כדי שלא יבוא לידי טומאה בלילה וזה לאו גמור.
ואף שיש מפרשים את איסור "לא תתורו" שהוא מדאורייתא רק בנשים שהן עריות עליו ולא בפנויה, משא"כ איסור הרהור שהוא נלמד מפסוק ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום כו' הוא אפילו בפנויה.

לכן הדבר הראשון שצריך לעשות הוא תשובה, להתחרט על העבר ולקבל לעתיד לשמור על העיניים ולא לראות מראות אסורות, ובכל פעם שאתה מסיח דעתך ממראה אסור אתה מקיים מצווה שנתרחקת מלאו דלא תתורו. וגם אם האדם בטעות ראה מראה איסור יש לו לדחות את ההרהורים, וכן מצינו בספרים הקדושים:
"יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו, אלא בבינונים כיוצא בו [ובמהדו"ק "וכיוצא בו", וקאי על למטה ממדריגת בינונים] שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו' וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה".(תניא)

וכמובן שהדבר מאד קשה ולכן צריך להתחזק בלימוד מוסר יום יום על הדברים האלה, וכמובן לשמוע שיחות מוסר בנושא זה כי רק ע"י המוסר אפשר להנצל כמש"כ בראתי יצר הרע באדם בראתי לו תורה תבלין - רק התורה היא התבלין ליצר הרע.
וכן מי שכל כולו עסוק בלימוד התורה אין לו יצר הרע לעריות כמש"כ ברמב"ם שאין מחשבת העריות מגיעה אלא למי שליבו פנוי מחכמת התורה.
בברכה.