ישוב הדעת

המתנה הגדולה ביותר שזכינו לה כבני אדם, היא הדעת, השכל, יכולת המחשבה. בזה יתרוננו על פני כל בעלי החיים באשר הם, בכך אנו מיוחדים ושונים, נעלים ומשופרים. כי לנו יש שכל, בנו יש תבונה.
המוח האנושי הוא המכונה המשוכללת ביותר בתבל. הראיה לכך היא, שעם כל התקדמות הטכנולוגיה, עדיין לא הומצא ולעולם לא יומצא מכשיר שיש לו 'בינה אנושית' זהה למוח האדם. המוח שלנו מאחסן את הזכרון, מנתח את הנתונים העולים ממנו, קולט מה קורה סביבו ומעדכן אותנו מה לעשות בזמן אמת. זה שיא הטכנולוגיה האפשרית, 'שפיץ' הקידמה ללא מתחרים.
הדעת היא הכלי המפצח את כל הנתונים. בעזרתו אנו  מסוגלים לדון בין שתי ברירות שונות, ליצור סולם עדיפויות נכון, לכלכל את צעדינו בתבונה. לכן, חשוב כל כך להעניק לדעת מקום של כבוד, לתת לדעת זמן ופנאי לפעול ולהתבטא. כי יישוב הדעת - הוא המפתח לתפעול שלנו, לתפעול המוח והשכל האנושי שלנו.

את מתנת הדעת שקיבלנו, מתוקף היותה כה יקרה ומעניקת היתרון האיכותי שלנו, עלינו לנצל היטב. נתאר לעצמנו מישהו שזוכה במכונית משוכללת ביותר, אך מנצל אותה רק לנסיעה איטית בשוליים. כמה חבל על המתנה היקרה שקיבל, הן היא מתבזבזת לריק! כשאדם מקבל מתנה כה גדולה ואיכותית כמו דעת, כמה כדאי לו להתיישב בדעתו ולעשות שימוש נרחב במתנה הזו, לנצלה עד תום, להפיק ממנה את מירב התועלת!
הבעיה היא, שהעולם בו אנו חיים, פועל בדיוק בכיוון הנגדי. כמה שפחות להרהר, כמה שפחות לחשוב לעומק, כמה שיותר מהיר, אוטומטי, זמין, נטול חשיבה, נטול שימוש בדעת. היום לא צריך לזכור מספרי טלפונים ולא צריך לחשב תרגילי חשבון. לכל דבר יש תוכנה, לכל חשיבה יש תחליף ממוחשב. רק אל תחשוב, יהודי, רק אל תשתמש בדעת שניתנה לך במתנה!
העולם בו אנו חיים, הוא עולם של מירוץ, מרדף ללא גבולות. אדם שב הביתה - תוקפים אותו עלוני פרסום בתיבת הדואר. הוא פותח את הדלת, לא מספיק לומר שלום לילדיו, והטלפון כבר מצלצל. טרם הספיק לענות - וגם הסלולרי רוטט. הכל מהיר, רץ, אוטומטי, מבלבל, נוטל את היכולת לחשוב, להרהר, לשקול בשיקול דעת. המציאות הזו מאבדת את יכולת הדעת, מונעת מאיתנו לעשות שימוש מועיל ופורה, תמידי ורציף, במתנת הדעת שקיבלנו!
וזה כל כך חבל. כי אנו עלולים לאבד בידינו את השימוש במתנה היקרה ביותר שלנו. אנו עלולים להפסיד חיים שלמים של ניצול עד תום של המשאב היקר ביותר שלנו. אנו עלולים להגיע למצב בו אין לנו פנאי, רצון ויכולת לחשוב על עצמנו, על עתידנו, על תפקידנו בעולם, על מה אנו רוצים להשיג ועל איך נשיג זאת.

והאמת, שמי שזקוק יותר מכל אחד אחר לתשומת הלב שלנו - זה אנחנו. כן, כל אחד מאיתנו, זקוק לתשומת לב של עצמו, לזמן איכות בו יישב עם עצמו, יכלכל את צעדיו, יחשוב על תפקידיו, על עתידו, על מה שהוא רוצה להשיג בחיים. הבעיה היא, שאין לנו זמן למי שיקר לנו מכל - לנו, לעצמנו. אין לנו זמן להקדיש ליישוב הדעת עבור עצמנו!
המציאות הזו אינה גזירת גורל, היא עובדה נפוצה, אך אנו יכולים בהחלט להעמיד לה 'סטופ', לעצור, לחשוב, להתיישב בדעתנו. לעשות דברים לא בשליפה ולא בחיפזון, לא כחלק מסרט נע ולא כי ככה עשינו אתמול. לחשוב, להתיישב בדעתנו, להרהר האם זה הדבר הנכון, איך עושים אותו נכון, ומה יוביל אותנו קדימה למטרות שלנו.

רבים מעידים, כי חייהם הפכו לאיכותיים לבלי הכר מהיום בו החליטו לכבות את מכשיר הטלפון הנייד לזמן מה ביום. שום דבר לא בורח, יישוב הדעת - כן. רבים עוצרים את השגרה הלחוצה לעשר דקות של ישיבה בחוסר מעש כביכול, כדי להרהר בהספקים, במה שנותר להספיק ואיך עושים את זה. אולי זה נראה כחוסר מעש, אך זהו המעש המועיל ביותר!
הרה"ק רבי אורי מסטרעליסק זי"ע, חושף תגלית זו בדברי אברהם אבינו בפרשת השבוע, כשפגש את האורחים שבאו אליו. הם מבקשים לומר את דבר שליחותם ולהמשיך הלאה למשימה הבאה, ואברהם עוצר את המירוץ, מקפיא את המרדף. 'רגע רגע', הוא אומר, 'קודם כל תשבו. תנוחו. תאכלו משהו. תירגעו. אחר תעבורו' - אחר כך תמשיכו במירוץ החיים שלכם. קודם כל תנוחו, תשבו רגוע, תחשבו מה אתם עושים!
יהודי יקר! החיים לחוצים? המשימות רבות? הבה נשמור על יישוב הדעת, על קור רוח. נעצור קמעא, נתבונן. נכבה את רעשי הרקע, נצא לרגע מהמערבולת הלוחצת, ונחשוב על הדברים ביישוב הדעת ובמחשבה צלולה. כי יישוב הדעת - זה כל מה שצריך כדי להוביל את החיים באופן שמח, בריא, פורה ומאושר!

מסופר על הגאון רבי משה קליערס זצ"ל - רבה של טבריה, היה מופקד על 'קופת רבי מאיר בעל הנס' לצורכי עניי טבריה והסביבה. לקראת החגים וההוצאות המרובות הכרוכות בהם, נהג רבי משה לשלוח אגרות בקשה לנדיבי עם מחוץ לארץ, לבקש את עזרתם וסיועם.
המכתבים הוכנו זמן רב מראש, שכן רק פעם בשבועיים יצאה עגלת הדואר מטבריה לנמל חיפה, ומשם – עוד כמה שבועות של מסע עד לבתי הנדיבים שבגולה. אך באותה שנה השתהו מכיני המכתבים עד מאוד, והנה הגיע היום בו עגלת הדואר תצא מטבריה אל הנמל, ועדיין לא היו המכתבים מוכנים לשליחה...
כל אותו בוקר עבדו בני ביתו של רבי משה על הכנת המכתבים. במרץ ובזריזות עבדו, עד שבדיוק חמש דקות לפני צאת עגלת הדואר מטבריה – היו מוכנים המכתבים. אז קרא אחד מבני הבית לנכדו של רבי משה, וביקש:
'צדיק, קח בבקשה את המכתבים ורוץ מהר מהר לסוכנות הדואר. היחפז מאוד בדרכך, כי אנו בחמש הדקות האחרונות לפני צאת עגלת הדואר! הזדרז, כי כל התרומות עבור הוצאות החגים לכל עניי טבריה – מוטלות עכשיו על כתפיך!'
כשמוע רבי משה את הקריאה הזו, ניגש לחלון הבית וקרא בשמו של נכדו, הרץ לכיוון הדואר והמכתבים בידו. 'סבא, אני ממהר', זעק הנכד לעברו, 'אם אבוא אליך עכשיו - לא נספיק לשלוח את המכתבים בזמן!'
הסבא שמע, ובכל זאת סימן לנכדו לגשת אליו, ואז לחש באוזניו סוד חיים: 'דע לך נכדי הצעיר, כי כשאדם רץ - זה גורם רק נזק. עשה את כל פעולותיך ביישוב הדעת, בצלילות, בלי חיפזון. יישוב הדעת - חשוב מכל רווח שיגיע בעזרת המכתבים!'
המסר העולה מהסיפור בוהק ומאיר: יש משהו חשוב יותר מכל משימה, חשובה ככל שתהיה. קוראים לו יישוב הדעת. אם נספיק את המשימה ונאבד את יישוב הדעת - לא הרווחנו כלום. עדיף לשמור על יישוב הדעת בצלילות מליאה, זה מה שבסייעתא דשמיא יוביל אותנו להספיק את כל המשימות החשובות שלנו!