כותב:
קטגוריה: מבט לחיים
המתנה הגדולה ביותר שלנו זה הזמן - כמה אנו צריכים לנצל אותו ולמלא על ידו את הימים שלנו.
המתנה הגדולה ביותר שקיבלו בני אנוש, המשאב החשוב ביותר העומד לרשות בני האדם, הוא הזמן. זו מתנה נדירה וגם זמינה, פשוטה וגם יקרה, מצויה אך מאוד מאוד חמקמקה. הזמן שלנו, הימים, השעות, הדקות, השניות והרגעים שלנו, הם המרחב בתוכו אנו מתנהלים, בעזרתו אנו יוצרים, בכוחו אנו פועלים.
השאיפה המשותפת לכל ברואי תבל, היא להספיק עוד משימה, להכניס עוד מטלה, להצליח לעשות עוד משהו. ישנם סוחרים עסוקים, ששאיפתם היא להוסיף שיעור תורה במשך היום, או להקדיש יותר זמן למשפחה. גם הוגי התורה שואפים להספיק כמה מעשי חסד מתי שהוא, ואף בחורי ישיבה צעירים מבקשים להוסיף לימוד תורני נוסף. כולם מאוחדים ברצון ובשאיפה להספיק עוד משהו שעדיין לא הגיעו אליו, אך בדרך כלל, תקוותם נופלת על משפט אחד:
'אין לי זמן!'. משפט אחד, שלוש מילים בלבד, המכיל את הסיבה או התירוץ הנצחי לחוסר ההספק, לאי ההצלחה לבצע את השאיפה הנכספת. אנו יכולים לשמוע אנשים אומרים 'הייתי מוסיף שיעור, אך אין לי זמן', 'הייתי מתקשר להוריי יותר, אך אין לי זמן', 'הייתי מתנדב בארגון חסד, אך אין לי זמן', 'הייתי מוסיף לימוד הלכה על לימוד הגמרא', - אבל כמה צפוי - 'אין לי זמן!'

התגלית בחבית...
הבשורה היא, שלמרות שכך זה נראה, זה לא בהכרח נכון. מסופר על מנהל מפעל, שכינס את עובדיו בחצר המפעל. לנגד עיני העובדים העמיד חבית ענקית, והעמיס בה בלוקים גדולים. כשהגיע לרום החבית, שאל את העובדים: 'מה אתם אומרים, החבית מלאה או שניתן להעמיס בה עוד?' העובדים התבוננו בחבית המלאה, והניעו ראשם לשלילה. 'החבית מלאה!', פסקו במקהלה.
הביא מנהל המפעל דלי אבנים, ושפך את תכולתו אל תוך החבית, וראו זה פלא - כל האבנים נשפכו פנימה, מצאו לעצמן מקום בין אבני הבלוקים הגדולות. 'עכשיו החבית מלאה?' - שב המנהל ושאל, והעובדים אישרו מיד, הן ראו כי החבית מלאה בבלוקים ואבנים...
נטל המנהל דלי נוסף, מלא באבני חצץ קטנות. הוא מיהר לשפוך גם אותו לתוך החבית, והאבנים הקטנטנות התגלגלו פנימה בחופשיות, והוסיפו להתכנס בתוך החבית שעד לפני רגע נראתה מלאה... 'עתה החבית מלאה, נכון?' - שאל בעל המפעל, ומשאישרו העובדים כי היא מלאה ואין בה עוד מקום, מיהר המנהל והביא דלי חול, ורוקן גם אותו לתוך החבית...

עתה, כבר בחנו העובדים את החבית היטב, והנה - היא בוודאי מלאה עד אפס מקום. תערובת של בלוקים גדולים, אבנים, אבני חצץ וחול - הממלאים כל פינה וכל חלל. 'נו, ועכשיו החבית מלאה?' - ומשהעובדים הנהנו בראשם, נטל כמה וכמה כדי מים, ושפך אל תוך החבית. וראו זה פלא - אף טיפה לא זלגה החוצה, כל המים נכנסו פנימה, אל תוך החבית שעד לפני רגע היתה מלאה עד אפס מקום...
חייך המנהל ואמר: 'ראו נא! הלא ברור כי החבית לא היתה מלאה אחרי הבלוקים, גם לא אחרי אבני החצץ, וגם לא אחרי החול. בכל המצבים הללו עוד נותר מקום בשפע להכניס פריטים נוספים, אך הטעות שלנו היא בחשיבה שיש להכניס לחבית רק אבני בלוק גדולות... במשך היום שלנו תמיד נוכל למצוא את החללים הקטנים, את הדקות האבודות, את השעות ההולכות לשווא, ולנצל אותם למשימות קטנות, מותאמות לאותה עת, תואמות את גודל השעה...'
נמצינו למדים, שהבעיה היא לא תמיד באמת ש'אין לי זמן'. זמן יש, אך הוא חבוי בין קפלי סדר היום שלנו, ובין משימותיו ומטרותיו, מטלותיו ותפקידיו, יש בלי סוף דקות ורגעים שבין לבין, חללים לא מנוצלים כראוי. כל דקה כזו היא יהלום, כל רגע הוא אוצר, צריך רק למקד אליו את המבט ואת תשומת הלב, ולהתאים לו מטרה בסדר גודל מתאים, מטלה שתתאים לגודל השעה, או הדקה...

זה מה שהתורה מספרת בפרשת השבוע על אברהם אבינו, עליו נאמר 'ואברהם זקן בא בימים'. יפה ביארו הצדיקים בפסוק זה, כי אברהם - בזקנותו - בא עם מלוא ימיו. לא היה יום שחלף בחוסר מעש, לא היה זמן שלא נוצל נכון. כשהביט לאחור אל ימיו ושנותיו - גילה כי כל ימיו במלואם עמו, כל רגע במהלך ימיו יצר משהו, רומם אותו, קידם אותו. כל רגע הפיק תועלת רצויה, כל דקה נוצלה כהלכה!

הבה נאמץ את המסר הזה, ונגלה יהלומי זמן ארוכים שלא ידענו שנמצאים תחת ידינו. הזמן בו נמתין במעבר החציה, הוא הזדמנות לעשות חסד, ולהעביר ילד המחכה לעבור גם הוא. עת ההמתנה ברמזור, יכולה להפוך למנוף צמיחה רוחני, אם נחזיק ספר עם פניני חיזוק קצרים ונעיין בו. שעת ההמתנה בבנק יכולה להפוך לשעה יקרה, אם תנוצל להתקשר לידיד מתמודד לחזק את ידיו.
כך ננצל את הזמן, נמלא את הימים שלנו בעשיה חיובית, פורה ומועילה. הרווח כולו שלנו, כולו שלנו!

אהבתם? תנסו גם את אלו

תכנים אחרונים מאת הרב אשר קובלסקי