בימים אלה, אנו עוסקים במצוה החביבה של הדלקת נרות החנוכה. משכבר הימים במסורת עם ישראל, זכו מצוות הדלקת הנרות – נר שבת ונר חנוכה, לחביבות רבה, ולהשתדלות ושמחה מיוחדת בעת קיומן, ולא בכדי.
בגמרא במסכת שבת מובא: 'הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים'. סגולה רבה ועצומה טמונה בהדלקת הנרות, להביא אל בתינו את ברכת הילדים הטובים, הצדיקים, תלמידי חכמים, זרע ברך ה' המרווה אותנו רוב נחת. ומה יקר ליהודי יותר מבניו, אשר כל שאיפתינו ומגמתינו כי יעשו חיל בלימודם, ויעלו ויתעלו במעלות התורה ועבודת השם.
כבר בימי הראשונים, הקשה רבינו יצחק בן הראב"ד את הקושיא המפורסמת: הלא עם ישראל כולו מדליק נרות, הן נרות שבת והן נרות החנוכה. היכן הם כל הבנים תלמידי חכמים המובטחים? למה אנו רואים משפחות רבות כל כך שמצוות הדלקת הנרות מקויימות בהן, אך אינן זוכות להבטחה היקרה הזו?
אף המאירי התקשה בכך, וביאר ש'הרגיל בנר' היינו 'דרך חיבוב מצוה'. כלומר - אין הכוונה להדליק בלבד, אלא הבטחת בנים תלמידי חכמים תלויה בחיבוב המצוה, בצורת קיומה. זו אינה סגולה בלבד, אלא עומד מאחוריה הגיון צרוף: בית שיש בו שמחה של מצוה, בית שהילדים רואים בו חביבות למצוה, בית בו מצוות מקויימות באוירה מרוממת ובתחושות אושר – מבית כזה יוצאים ילדים תלמידי חכמים!
ניקח דברים אלה לתשומת ליבנו: הרי כולנו מקיימים את המצוות, משתלים לקיימן בהידור רב ככל האפשר. אך אם נוסיף על כך שמחה, אם 'נעשה עסק' משפחתי, מאושר, ערכי מהמצוות – נרויח כי הילדים שלנו ילמדו להעריך את המצוות, ילמדו להוקיר ולחבב את המצוות, או אז נובטח לילדים תלמידי חכמים.
אחד מגדולי ישראל נשאל, כיצד זכה לגדול לגאון בישראל, כפי שהתפרסם בגאונותו המפליגה ועומק מחשבתו התורנית. במקום להשיב, נהג לספר את הסיפור הבא:
'בהיותי ילד צעיר, חזרתי הביתה מה'חיידר' שלא היתה אלא קבוצת ילדים שלמדה עם מלמד בבית הכנסת בעיירה, וסיפרתי כי סיימנו היום ללמוד פרשה אחת. להפתעתי, אמא הכינה לשעת ערב ארוחה מפוארת ומושקעת שלא עלתה על שולחן הוריי העניים אלא בחגים, לבשה את הבגד החגיגי היחיד שהיה לה בבית והשמור מכל משמר, ובשעת ערב חגגו כל בני הבית את הסיום הגדול – סיום פרשה מהתורה!'
'היום,' המשיך ואמר, 'אני יודע שלא היתה באמת 'סיבה למסיבה'. סיום פרשה מהתורה, עם כל הכבוד, אינה באמת מאורע – הרי כל שבוע מסיימים כל הקהל פרשה כזו. אבל התחושה הנפלאה שזה הכניס בי, החביבות העצומה שהרגשתי עם הסיום הזה, החום וההערכה הרבה לתורה שנשבו מכל מאכל שהכינה – אלו חוללו מהפך בנשמתי והביאוני עד הלום!'
כמה צריך וכדאי לנצל הזדמנויות כאלה. לחגוג כל אירוע תורני, 'לעשות עסק' מכל סיום, ליצור אוירה שהתורה ומצוותיה הן השמחה האמיתית והיחידה, ועליהן – ורק עליהן – גאוותינו. אלה נכסי צאן ברזל בנפש ילדינו, ובונים בנפשם הערכה והוקרה לתורה ולמצוות, בחביבות עצומה והתלהבות בשמחה של מצוה!
שמחה של מצוה
כמה חשוב לשמוח בכל מצווה קטנה בפרט בימי חנוכה הקדושים לעשות עסק מכל מצווה בפני הילדים.
תגיות:
כניסות: 5501
אהבתם? תנסו גם את אלו
-
מצווה כ' - איסור להשהות חמץ בפסחתריג מצוות
-
סדר הנחת תפיליןהשכמת הבוקר
-
השיגעון של העולםשיחת השבוע
-
למה שמחים בפוריםחגים ומועדים
-
מזוזה חלק גמצוות שונות
-
ללוות את האורחמושג יהודי
תכנים אחרונים מאת הרב אשר קובלסקי