כותב:
סיפור מרגש על ימי השואה שגם שם היהודים הדליקו נרות חנוכה והמצווה הגדולה הזו שמרה עליהם.
היה זה בימים הנוראים ביותר עלי אדמות, ימי השואה האיומה. במחנה ברגן בלזן הנודע לשמצה, רוכזה קבוצה קטנה של בנות צעירות ונערות מתבגרות, שהתמודדו בתנאי החיים הקשים ביותר. אך למרות זאת, כל ייסורים שבעולם וכל תת התנאים שבמחנה, לא יכלו לגבורתן היהודית, לאומץ הרוח והנחישות שפעמה בליבן...
ככל שהתקרבו ימי החנוכה, הלכה שאיפתן הכמוסה וגברה, עד כי לא יכלו להכילה. היה ברור להן כי הן הולכות להדליק נרות במחנה, ויהי מה. אך איך יוכלו להשיג נרות חנוכה במחנה הנורא? איך אפשר להצית שלהבות קטנות בגיהנום הגרוע ביותר עלי אדמות?
בשקט בשקט, נערכה התייעצות סודית בין הבנות. הועלו השערות, הוצגו רעיונות, מוחן לא פסק מלחשוב על דבר אחד - איך אפשר להשיג נרות חנוכה, כאן, בתוככי המחנה. כשהבינו שאין סיכוי להשיג נרות ממש, החלו לבנות רשימת תחליפים:
בגבורה יהודית בלתי נתפסת, החליטו הבנות לוותר על מנת המרגרינה היומית. חשוב להבין - לא היה שפע של מרגרינה במחנה, ולמרגרינה הזו - כלל לא היו תחליפים... זו היתה המנה היחידה אותה קיבלו הבנות מלבד לחם יבש, וויתור על מנת המרגרינה - היה לוותר על חמישים אחוז ממנת האוכל היומית!
ואחרי שבהקרבה שאין לתארה נוצר 'שמן מרגרינה', נותרה שאלת הפתילות פתוחה על השולחן. הן כססו את קצות בגדיהם מתוך חשיבה מרוכזת על פיתרון אפשרי, עד שהבינו כי כסיסת קצות הבגדים - זה הפיתרון עצמו. נכון שאין במחנה בגדים חילופיים, וכל חוט שייפרם - עלול לגרום לקרע בבגד, לחור גדול ולקור ורוח הנכנסים בעדו, אך עדיף לוותר על כמה חוטים, כדי להשיג פתילות!
ועתה - אחרי ששמן ומרגרינה כבר יש, נותר רק להשיג כלי קיבול, משהו שיכול להשתוות איכשהו לכוסית, בו יוכלו לאסוף את המרגרינה ולהציב במרכזו את החוט. כך הן תוכלנה להעלות את הלהבה הנצחית של עם ישראל, המוכיחה כי נצח ישראל לא ישקר, והגחלת עוד תתגבר ותהפוך לשלהבת עוצמתית...

בהתייעצות סודית חפוזה, נקבע הכלי המתאים: יש להשיג תפוחי אדמה שלמים, אותם ינקרו במרכזם, עד שיהפכו למין כוסית קטנה היכולה להכיל את המרגרינה. נכון שלהשיג יהלומים ברחובה של עיר כיום, קל בהרבה מלהשיג תפוחי אדמה במחנה ברגן בלזן... - אך מה לא עושים כדי לזכות להדליק נרות חנוכה, גם בתנאי החושך שבמחנה?
כך יצאה לדרך תוכנית הפעולה הנועזת, רבת התושיה ורוויית האומץ, כאשר חמש בנות נשלחו למשימה להבריח תפוחי אדמה מהמטבח, באישון לילה ותחת אפילה. עוד באותו לילה יצאה המזימה אל הפועל, כאשר לאורו של הירח, אחרי חצות הלילה, נראו חמש דמויות רצות בחשיכה אל עבר המטבח...
כעבור שניות אחדות, כבר היו תפוחי האדמה בידיהן. עיניהן נצצו בחשיכה, אושרן היה רב. יש להן את כל המרכיבים להדליק נרות חנוכה, נותר רק להגיע בשלום בחזרה אל הדרגשים בבלוק... אלא שהחלק הזה בתוכנית - נכשל כישלון חרוץ:
הן רצו בשקט, כשלפתע שאגה מקפיאת דם לעברן: 'עצרו!' - שאג השומר הנאצי, שזיהה אותן בבריחתן. תוך שניות הגיע אליהן, הטיח בהן קללות נמרצות וכמה מכות חזקות, רשם את שמותיהן ומספריהן האישיים, והודיע ברשעותו כי גזר דינן הוא מוות פומבי, אשר ייערך מחר בצהריים בנוכחות כל בנות המחנה. למען יידעו וייראו...

הן שבו לדרגשים, מכינות עצמן למות על קידוש השם. בינן לבין עצמן, נזכרו כי ישנה נערה יהודיה אחת, מוכשרת מאוד, השולטת בכמה שפות ומשמשת מתורגמנית המאזינה לחדשות במדינות שונות, ומתרגמת אותן עבור המפקדים. הנערה זכתה לביתן אישי ותנאים נוחים יחסית, והיתה בקשרים טובים עם המפקדים הנאצים. על אתר נפלה ההחלטה, לנסות להעירה עכשיו - באישון לילה, ולדבר על ליבה כי תואיל לנסות להעביר את רוע הגזירה.
בצעדים זריזים וזהירים, שבו והתגנבו הבנות מהבלוק שלהן, וצעדו - כפופות ושפופות בשקט מוחלט, לעבר הביתן האישי של אותה נערה יהודיה. כשהיו קרובות לפתח הביתן, שמעו נעימה חרישית מתנגנת, בקול שקט אך צלול ועליז...
'מעוז צור ישועתי' - עלתה נעימה מרגשת מהחלל החשוך, 'לך נאה לשבח... אוי, אוי, תיכון בית תפילתי...' - אין ספק, מישהו כאן, קרוב מאוד לביתן, עומד ומשורר בהתרגשות 'מעוז צור', שמח על כי לבורא עולם נאה לשבח, ונרגש בתחינתו לקירוב הגאולה - 'אז אגמור בשיר מזמור...'
הן הלכו בעקבות הקול השקט, ולפתע גילו נר קטן, שלהבת קטנה מרצדת. לפניה, עומדת נרגשת, אותה נערה יהודיה, שניצלה היטב את התנאים המיוחדים שניתנו לה, והדליקה נר של חנוכה בטבורו של המחנה, בשעת ליל מאוחרת. הן קרבו אליה, והיא נבהלה וקפצה אחורנית...
הן התנצלו על שהבהילו אותה, ומיד החלו להתחנן על חייהן. הן סיפרו כי ביקשו לקיים את אותה מצוה בה היא עוסקת עתה, להדליק נר חנוכה, והסתכנו לשם כך. אך הן נתפסו, גזר דינן הוכרע, ומחר בצהריים - עתיד להיות מבוצע. 'אנא, עשי כל שביכולתך להציל את חיינו! - התחננו בדמעות...

הנערה המתורגמנית, לבשה מיד ארשת פנים אדישה, וגערה בהן כי תסתלקנה מהמקום, עכשיו ומיד, שכן עצם עמידתן כאן באישון ליל היא סכנת חיים עבורן ועבורה. כביכול אטמה אוזניה משמוע, ומיהרה אף היא להסתלק בחזרה אל ביתנה.
הן שבו בשנית לדרגשים, עייפות ומאוכזבות, ונרדמו מיד. למחרת בשעת צהריים, עבר הכרוז במחנה והזמין את כל השוהות בו לצפות בביצוע העונש החמור, שהוטל על נערות ש'חטאו' בחומרה רבה, וגנבו מספר תפוחי אדמה מהמטבח באמצע הלילה. הבנות הוזמנו למרכז הבמה, כשלפניהן ניצבות כל השוהות במחנה, והמפקדים מפקחים מקרוב...
ואז, רגע לפני שצעקו 'שמע ישראל', הגיעה בריצה ממרחק אותה נערה, המתורגמנית מהביתן. היא ניגשה למפקד הראשי, והחלה מלחשת באוזנו. היא הניעה ידיה אנה ואנה, שבה והתלחשה, עשתה אותות תחנונים ואף קמצה אגרופים, כשכל העת המפקד מתווכח עימה בלהט. לבסוף, כשאותות אכזבה ניכרים בפניו, היה ניכר כי נענה לה.

חמש דקות אחר כך, פוזר הכינוס בלי שגזר הדין יבוצע. הבנות ניצלו ברגע שאחרי האחרון, אירע להן 'נס חנוכה פרטי' - נס של הצלת חיים בימי החנוכה, אחרי מסירות נפשן להדלקת נרות חנוכה. המתורגמנית שהצילה אותן - מיהרה להסתלק מהמקום, ומאז - לא נודעו עקבותיה, עד לרגע מרגש ומצמרר, בו נחשף הסיפור כולו:
היה זה שנים רבות אחר כך, בבולטימור הרחוקה. אחת מחמש הניצולות, הגב' גורדון, התנדבה לסייע ליולדת שהתקשתה בימים שאחרי הלידה, ובאה לבקרה בביתה. כשראתה תמונת אשה על הקיר בביתה של היולדת, החלה לבכות בסערת נפש עד שהתעלפה...
כששבו אליה כוחותיה, סיפרה הגב' גורדון את הסיפור לאותה יולדת, כשהיא מתעניינת מי האשה שבתמונה. כשסיפרה היולדת כי זו אמה, פרצה שוב הגב' גורדון בבכי ואמרה: 'הרי אמא שלך היא המתורגמנית שהצילה את חיי. מאז לא ראיתי אותה, אבל לעולם אזכור כי חיי ניצלו בזכותה... כשעמדנו רגע לפני עליה לקידוש השם, אך חשנו כי בורא עולם שלח אותה להציל אותנו, שלא נינזק ממסירות הנפש להדלקת נרות חנוכה' - הוסיפה ואמרה ברגש רב...
סיפור זה, שהתפרסם על ידי 'הידברות', מאיר אור עצום על המסר של ימי החנוכה. בחנוכה אנו מודים על נס החשמונאים, שללא כל סיכוי גשמי, ובלי כל יכולת פיזית, בחרו להתעצם ולהתגבר, להתעקש ולהילחם. וכך גם אנו, כי לכולנו יש נסיונות, קשיים והתמודדויות, פיתויים ובעיות, ולפעמים אנו עלולים לחשוב שאין לנו את הכוחות, אין לנו את היכולות, איננו מסוגלים...

בפעם הבאה שהיצר יעמיד בפנינו קשיים, ניזכר בגבורתם של החשמונאים, שנגד כל סיכוי הגיוני בחרו להילחם ולהתעצם, וזכו גם לנצח את אויביהם ולנצח על מלאכת בית ה'. נראה בעיני רוחנו את נרות החנוכה המרצדים במחנה ברגן בלזן, כיצד ילדות קטנות התמסרו לקיום מצוה, כיצד הסכימו לוותר על מזונם המועט, להסתכן בחייהן, להילחם בחירוף נפש כדי לזכות לקיים מצוה אחת!
זו עדות למסירות הנפש היהודית הטבועה בנו, לכוחות הנפש העוצמתיים הטמונים בתוך כל אחד מאיתנו, הנותנים בנו את היכולת להתגבר ולהתמודד, להילחם ולנצח. ללא כל קשר ליכולות הפיזיות, ולמרות שההתמודדויות והנסיונות נראים קשים ובלתי עבירים, אך בשלהבות החנוכה בוער המסר:
יהודי הוא בריאה אחרת, נדירה, ייחודית. יש לו כוחות מיוחדים ונדירים, יש לו יכולת להתמודד. הבה נפנים את המסר הזה אל עמקי נפשנו, ונצא ברכוש גדול ובאור גדול מימי החנוכה האהובים!

אהבתם? תנסו גם את אלו

תכנים אחרונים מאת הרב אשר קובלסקי