כותב:

גם בדברים הקטנים ביותר כמו עזרה בבית אפשר תמיד להרים את העיניים ולהתפלל לקב"ה שישלח לנו ישועה.

כל יהודי יודע, כי בכל זמן ובכל מצב אין לו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים. כל מה שצריך זה להרים עיניים לשמים ולבקש עזרה מלמעלה. למסקנה הזו הגיעו מיליוני יהודים במהלך הדורות, וגם עשו בה שימוש. ומה קורה כשמבקשים עזרה לגבי עזרה?
עם שישה פצפונים ועבודה תובענית וטובענית עד השעה שלוש וחצי, מצב הדירה שלנו לא היה אף פעם כמצבו של בית מרחקת פעיל ומסודר, אבל הכל היה בשליטה. אף פעם לא היו ארונות הפוכים ולכל אחד היה בגד מסודר ונקי בזמן שהצטרך לו ובמקום ידוע וזמין, ארוחות הצהריים בושלו כסדרן. אמנם אף פעם לא ליום אחד אלא ליומיים, אבל כללית תמיד יש בבית ארוחה חמה וזמינה, סלט ירקות גדול וטרי. לא, אין לי נקיפות מצפון לגבי ההתנהלות שלי בבית, אני חושבת שאני עושה את המיטב והמירב עבור בני ביתי ועבור הבית עצמו, ומצליחה לעמוד במטלות היומיום בכבוד, אם כי כמובן כמו כל  עקרת בית אני רוצה להספיק יותר, אלא שאני מספיק הגיונית ומציאותית כדי להבין שמה שיש לי זה גם הרבה יותר מהרגיל.
הבעיה מתעוררת כמו תמיד בערבי פסחים. אין מצב שבבית עם הקטנטנים שלי אני אצליח לעשות פסח הרבה זמן קודם החג, כי לכל מקום שאנקה יגיעו ידיים קטנות עוד עשרות פעמים. אבל אני גם לא יכולה להתחיל מאוחר מדי כי אין לי מספיק שעות ביממה כדי להספיק וגם להכניס חג. אז אני מתחילה אחרי פורים במרץ גדול, שואבת אל המבצע הזה כל שניה פנויה וגם עוזרת שאני משריינת לי כבר בט"ו בשבט ומתפללת שלא תתחרט, תחלה חלילה, תיסע או 'תיגנב' על ידי עקרת בית אחרת יותר מיואשת ממני. העוזרת מספיקה להגיע בחודש הזה בין שלוש לארבע פעמים. מה זה בשביל חג שבו כל דבר עובר צחצוח ורק המטבח מצריך כמעט שבוע רב זרועות? אבל זה מה שיש, ועם זה אני מסתדרת ומתפלאת כל שנה לגלות שאכן חג הפסח נכנס והבית נקי ומוכן לקראתו. וגם אם יש, ותמיד יש שוב, סימני אצבעות דביקים על הדלתות והקירות, אני אומרת תודה להשם על שיש מי שעושה את זה, והכל נורמלי ורגיל והחג בדרך כלל נכנס בשמחה גדולה.
אבל בשנה הזו שעליה אני רוצה לספר, לא השגתי עזרה, לא השגתי. כמה שחיפשתי וכמה שהייתי מוכנה לשלם, כל העוזרת כולן היו תפוסות נראה לי כבר מראש השנה ולא מט"ו בשבט. ובדיוק באותה שנה הבית שלי קצת הוזנח בחורף כי הייתי באמצע פרויקט חשוב בעבודה שעבורו עשיתי קצת יותר מחוץ לבית וקצת פחות בתוך הבית, ולט"ו בשבט הגעתי בידיעה ברורה שהשנה אני צריכה עזרה יותר מתמיד.

עד פורים ההבנה הזו חודדה משמעותית: אני לא אצליח להגיע לפסח בצורה הזו. עשיתי חשבון פשוט: אם בכל שנה יש לי לפחות שלוש פעמים של עזרה נוספת כל פעם שמונה שעות לפחות, הרי חסרות לי עשרים וארבע שעות, במקרה הכי אופטימי, כדי להשתלט על הבית. עשרים וארבע שעות שוות בחישוב פשוט לחצי מהבית, חוץ ממטבח מוכשר ונקי לפסח או לחצי מטבח פסח, וזה לגמרי משמעותי. זה לא 'חור' שאפשר לסגור אותו ככה בלי כלום.
שבוע לפני פורים חלתה התינוקות. בילינו איתה לילה ב'ט.ר.ם' כדי לקבל הבחנה שזה כלום, וירוסון חולף ב"ה, אבל לא משהו שיפטור אותי מלילות חסרי שינה ומשתי ידיים תפוסות כל אחר הצהריים בתינוקת שזקוקה להרבה חום כי מגיע לה ולא מעניין אותה שערב פסח. לפורים עצמו נכנסתי לבית שכבר מלכתחילה לא היה במצב טוב, תוסיפו את הבלגן הגדול של פורים, את ערימות הממתקים ושאריותיהם, את האריזות מפה ומשם, את הבגדים, חלקי התחפושות, כשהכל נערם לו בכל מקום אפשרי רק לא במקומו הנכון. אותי, עקרת בית מותשת, שתיזזה לפני החג בלארגן תחפושות לכולם במקום לנקות לפסח, שהחזיקה כל הזמן תינוקת על הידיים כולל לילה. במוצאי פורים הבטתי על הבית שלי וידעתי שאם לא יקרה כאן נס- לא רק שפסח לא יוכל להיכנס, אפילו פורים לא יוכל לצאת.

ואז עשיתי מה שעושה כל יהודייה. הרמתי ידיים (ותינוקת אחת שהיתה אחוזה בהן) ועיניים לשמים, ואמרתי: אבא יקר, מי כמוך יודע שרציתי וניסיתי, ואני עדיין לא מתייאשת אבל אני כמעט. אין כאן לפי מהלך המציאות הרגילה אפשרות להכניס חג, ומצד שני אין לי איך לא להכניס את החג. לא הורים שיזמינו אותי, לא חמות שתרצה אותי לכל החג, לא אחיות שיכולות להכניס עוד משפחה אליהן, ולא כסף כדי שאולי לקנות מה שניתן להשיג בתשלומים (לא שלפסח זה עוזר כי אנחנו לא אוכלים משל אחרים)  לי אין רעיון חוץ מלבקש ממך לסדר את העניינים הכי טובה שאפשר. כי כן, אנשים נוהגים להתפלל כשיש להם בעיות בריאות או שידוכים, כשהם לא מסתדרים כלכלית ומגיעים לפת לחם. אני הגעתי למצב של פת עזרה...
וכך במוצאי פורים בשעות שהן לא לילה ולא בוקר, הלכתי לישון בבית שהוא מערבולת של 'עדלאידע' בין בגד לכביסה ובגד ללבישה, כדי להתעורר בבוקר וללכת לעבודה, כדי לחזור ממנה בשעה שלוש וחצי ולגלות שהכל מחכה לי.
אחרי כמה שעות לא מספקות של שינה התעוררתי לבוקר חדש והרצתי את כל החבורה החוצה אל מקומות לימודיהם. אחר כך העברתי את התינוקת לאביה שייקח אותה אל המטפלת בדרכו לעבודה, והתארגנתי הכי מהר שאפשר כדי לרוץ לעבודה. לא חסר למצב הרוח שלי גם נזיפה מהבוסית על איחור...
העפתי מבט אחד על הבית שאני משאירה אחרי, והרגשתי שהייאוש תופס אותי כמו עכביש רב זרועות וגם ארסי בנוסף. טרקתי את הדלת ואפילו לא נעלתי. שייכנס מי שירצה אפילו גנב, שימצא משהו לגנוב. חייכתי לעצמי באירוניה, אולי יגנוב קצת שאריות קורנפלקס מהשלחן במטבח ושלולית חלב שעל הרצפה. בשכונה שלנו צוחקים שאין לאף אחד מה לגנוב, שכונה של דלפונים. אם מצאת דלת נעולה- סימן שמתגורר פה מישהו שיש מה לגנוב לו.

רצתי לאוטובוס ולפחות היתה בי את השמחה להודות שתפסתי אותו והגעתי לעבודה בזמן. שבע וחצי שעות עבורה ביעף ממש, העבודה שלי לפחות שואבת אותי מספיק כדי לא לחשוב על מה שמחכה לי מחוצה לה. בשלוש וחצי החתמתי כרטיס ונסעתי אל המעון לאסוף את התינוקות, ומשם למטפלת שאליה מגיעים הילדים שלי לאכול ארוחת צהריים ולחכות עד שוב, כדי לקחת את כולם ולהגיע הבית לאחר צהריים שכל אמא מכירה: שיעורי בית, ארוחות ערב, מקלחות, תעסוקה וסיפורים.
וכך עם כל השיירה לחצתי על הידית ופתחתי את הדלת הלא נעולה מהבוקר. פקחתי עיניים גדולות אל הנוף שראיתי מבעד לדלת הפתוחה. בטח טעיתי בדירה, זה לא שלי. עיני המתרוצצות לכל עבר גילו בית נוצץ אמיתי, רחוק מאוד ממה שהשארתי בבוקר. אפילו הילדים הופתעו כי הניקיון היה כל כך יסודי שאפילו בימים שאני מנקה זה לא נראה כך. אבל גם אם זה הבית שלנו, עדיין אני לא בגיל כדי להתבלבל בדבר הזה, ומלבדי היו הילדים שנכנסו בחדווה ואצו לראות אם אותו קסם של ניקיון וסדר אירע גם בחדר שלהם. לא, לא טעינו, זה אכן הבית שלנו וכולו מריח ניחוח חומרי ניקוי וארגון יסודי.
צלצלתי מיד לבעלי: "אתה הכנת לי הפתעה?" נשמתי בהתרגשות אל שפופרת הטלפון. הוא לא ממש בעל מסוג כזה...
"על מה את מדברת?" השיב קול מופתע, וגילה, שלו רק לא הייתי מפתיעה אותו כך, הוא היה מכין לי תשובה מתאימה: הוא היה מודה שהוא המלאך הנהדר שעבר על כל הבית ומרוויח נקודות טובות, אבל לא, זה לא הוא.

"אני בטוחה שלא הזמנתי עוזרת ושכחתי", עכשיו הייתי ממש נבוכה. איך אפשר לשכוח כזה דבר, הרי אני מייחלת לדבר הזה.
לא היה לי את מי לשאול. מה, אעבור בעיר עם רמקול ואשאל מי ניקה היום את הדירה ברחוב אלי כהן חמש בקומה שלישית? אז הנחתי לדברים במחשבה שהם יתגלו מעצמם, ובדקתי ביסודיות מה אירע בדיוק בגזרת הניקיון. ובכן, היה ברור שמישהו סידר ארונות בחדר הילדים, כל התחפושות היו מקופלות ומסודרות על הספה בסלון, המטבח ברק, ובדיקה בארונות העליונים גילתה שמישהו טיפל בתכולתם. על השיש מתחת לארון של מצרכי המזון היתה ערימה של מוצרי חמץ, והצצה בארון גילתה שהוא נוקה לפסח והוצאו ממנו כל הדברים שאין להשאיר בו לחג.
טביעות הניקיון הורגשו גם במזנון הספרים, דלתות ארון הספרים העשויות מזכוכית ואבק נוקו עד היות להן ברק, עד שכמעט אי אפשר היה להאמין שיש שם בכלל זכוכית, עד כדי כך היא היתה שקופה. מישהי זריזה כברק, נקיה כברק, וגם יודעת משהו בהלכות הפסח, היתה בבית שלי. אבל מי היא? איך אדע? הרי אפילו לא שלמתי עבור זה? מי הקוסמת ומי המממנת?
כשהבית נקי וכבר מרגישים פסח באוויר, הרבה יותר קל להמשיך. מלאת מרץ, עם הילדים, רוקנו את המשחקים ועד שהלכתי לישון באותו לילה - חדר הילדים כבר נהיה כשר לפסח. באותו מרץ המשכתי באותו שבוע, מבינה שאלוקים עשה לי נס, גם אם אין לי עוזר כרצוני הרי יש עזרה כרצונו ואני צריכה לתת כתף להשתדלות. הבית מתקדם, לא בצעדים שהייתי מצפה ממנו ברגיל, אבל הרבה יותר טוב ממה שחשבתי לפני שבוע שיהיה.

בדיוק שבוע אחרי הנס הראשון הגעתי הביתה מהעבודה לגלות ששוב מישהי ביקרה והושיטה יד גדולה. תנור האפייה נצץ והתבניות הועמדו לייבוש על השיש. גם המיקסר הוצא ופורק וחדר השינה היה מאורגן מחדש, וסימני הלחות על המזרנים העידו כי הם ראו סמרטוט לח באותו יום. מה זה צריך להיות? שברתי את ראשי בתהייה לזהות המנקה האלמונית. אבל דבר אחד היה ברור לי: השם שמע לתפילתי. ביקשתי עזרה- וקיבלתי אותה בצורה הכי לא צפויה בעולם, אבל בדיוק כמו שאני צריכה.
בשעת ערב מאוחרת נקשה על דלת ביתי אישה לא צעירה עם שביס הדוק לראשה: "גברת", היא אמרה במבטא לא ברור אבל ממש לא ישראלי, "לא נעים לי, אבל אני צריכה את הכסף. מילא בשבוע שעבר שלא שילמת, זה קורה ששוכחים, אבל גם היום? אני לא יכולה לחכות יותר".
הבטתי בה. מעולם לא ראיתי אותה וגם לא דיברתי איתה, אך ללא ספק: זו העוזרת האלמונית. הזמנתי אותה להיכנס ולשתות משהו, ואני מיד מביאה את התשלום.
"תסלחי לי שלא שילמתי כי לא ידעתי שתבואי". היא פערה עיניים גדולות.
"איך לא ידעת? הרי סיכמנו לפני המון זמן וגם השארת לי את הדלת פתוחה"...

העניינים החלו להתבהר. הגברת הוזמנה לא על ידי ולא אלי, אבל הנס אירע. היא נכנסה וניקתה וסידרה ועכשיו נותר לי לתהות איך יכול להיות שזו שחיכתה לה לא יצרה קשר, הרי היא נשארה ללא עזרה.
הלכתי לחפש את הארנק, מנסחת בראשי סדרת שאלות שעלי לשאול אותה, מישהי אחרת בוודאי בוכה על העוזרת שלא הגיעה.
כמה שאלות וכמה תשובות וגיליתי שאכן זה בדיוק מה שקרה. העוזרת הוזמנה על ידי שכנה אחרת וטעתה בכתובת, כיון שהאחרת אמרה לה שהיא יוצאת לעבודה ומשאירה דלת פתוחה והרבה בלגן וזה בדיוק מה שהיא מצאה אצלי - דלת פתוחה והרבה בלגן. לא היה לה ספק שהיא הגיעה למקום הנכון. השכנה המזמינה מאוד כעסה על העוזרת שלא באה והחליטה שהיא לא רוצה עסקים עם אחת כמוה, לא יציבה ולא אמינה, אז היא פשוט לא התקשרה אליה יותר. ובינתיים אני נהנית מעוזרת מהימנה, נקיה וזריזה, כל כך אחראית שגם בלי לקבל תשלום באה בשבוע שאחר כך.

סופו של סיפור הוא שעד היום היא עבודת אצלי, ואחרי שגיליתי שמדובר באדם מהימן וישר שלא לדבר על אדם חרדי- שומרת ומקפידה במצוות, החלטתי שהרבה יותר קל ונוח שהיא תהיה לא רק המנקה אלא גם המטפלת של הבית שלנו. גם לתינוקת בבוקר וגם לילדים שיבואו הביתה מהלימודים. אחרי שנה שבה היא ביקרה אותנו רק פעם בשבוע לניקיון, שנה שבה הפכנו כמעט לחברות, הפכה נעמי למטפלת הרשמית, ומאז אני אפילו לא צריכה לרוץ אל המטפלת ולמעון בחזרה מהעבודה, שלא לדבר על כך שיש תמיד מישהו בבית אם חלילה ילד חולה ולא יכול ללכת ללימודים. הבית שלי הוא נתון בידיים הכי טובות, אני חוזרת מהעבודה לבית מצוחצח ונקי, לילדים מרוצים ורעננים ויכולה להתמסר רק אליהם.

אהבתם? תנסו גם את אלו

תכנים אחרונים מאת הרב צבי נקר