משנה י

הקדמה למשנה:
שמעיה ואבטליון היו הזוג הרביעי מתקופת הזוגות, והם היו תלמידים של יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, שמעיה היה נשיא ואבטליון היה אב בית דין, והגמרא במסכת גיטין אומרת ששמעיה ואבטליון היו גרים או בני גרים (שהיו מזרע של סנחריב), והגמרא במסכת יומא מספרת שהכהן הגדול יצא מבית המקדש במוצאי יום הכיפורים והלכו כל הקהל ללוותו עד ביתו, כפי שהיה המנהג בכל מוצאי יום הכיפורים, והנה בדרך ראו כל הקהל את שמעיה ואבטליון, ולכן כל הקהל עזבו את הכהן הגדול והלכו ללוות את שמעיה ואבטליון לביתם והניחו את הכהן הגדול לבדו, וכשמעיה ואבטליון ביקשו להיפרד מהכהן הגדול אמר להם הכהן הגדול "ילכו לשלום בני העממין", היינו שרמז להם לשון של גנאי שהם צאצאי גרים ולכן אמר להם "בני העממין", ושמעיה ואבטליון ענו לו בחזרה "יבואו לשלום בני העממין שעושים מעשה אהרון (היינו כמו אהרון שהיה אוהב שלום ורודף שלום), ואל יבוא בן אהרון שאינו עושה מעשה אהרון (שהרי הקניט את שמעיה ואבטליון)", ושמעיה ואבטליון היו חכמים גדולים, ולכן בדין עשו כל הקהל שעזבו את הכהן הגדול והלכו לשמעיה ואבטליון שהרי תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.  

ביאור המשנה:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם - היינו שהם קיבלו ולמדו את התורה מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח.
שמעיה אומר - היינו שהיה רגיל לומר דבר זה, (ועיין פרק א' משנה ב').
אהוב את המלאכה - התנא מזהיר את האדם ומצווה עליו לאהוב את המלאכה, ושלא יתבטל ממלאכה משום שאז יבוא לידי בטלה, והבטלנות היא מידת העצלות, ואדם לכאורה חושב כאשר יתבטל מן המלאכה אז יבוא לידי מנוחה, וההיפך זה הנכון אדם שעובד יש לו מנוחה נפשית שהוא עובד עם החיים שלו ועושה משהו עם עצמו, אבל אדם שאינו אוהב לעבוד כל ימיו מעביר את הזמן ואין לו שמחה סיפוק עצמי, ואמר התנא שאפילו יש לאדם ממה להתפרנס עדין חייב לעסוק במלאכה שהבטלה מביאה לידי שיעמום.
ושנא את הרבנות - התרחק מן הגאוה והכבוד, היינו להתרחק מלהתנהג בדרך שררה ורבנות על אנשים, ולתפוס לעצמך גדולה על הציבור, וכבר אמרו חז"ל שלושה דברים מקצרים ימיו של אדם ואחד מהם הוא המנהיג את עצמו ברבנות על אנשים.
ואל תתודע לרשות - אל תחפש גדולה והתנשאות וכבוד אצל המלכות ואצל השלטונות, משום שתראה מה אחריתם של אלו שהתקרבו למלכות שאנשים מקנאים בהם ושונאים אותם, ורוצים לקחת להם את ממונם, והשרים כל הזמן בתחרות את המלך או השלטון יותר יאהב ולכן ימציאו עלילות שוא, ועוד שמי שקרוב למלכות בדרך כלל מתרשל בחוקי התורה, משום שיש לו יראת המלך או השלטון והוא רוצה למצוא חן בעיניהם, לכך כמעט בטוח שיעבור ויזלזל במצות ה' יתברך.

מעשה שהיה:
מסופר על הגאון רבי עקיבא איגר שכל ימיו שנאה נפשו את הכבוד שבא לו בעקבות הרבנות, ולאחר נישואיו היה יושב ולומד בעיר ליסא, ועל תקופה זו כותב הגאון שאם היו מציעים לו משרת הרבנות היה "בז להם וכצחוק יחשב בעיניו", והנה כאשר פרצה שריפה בעיר וכילתה את כל רכושו, בלית ברירה בהכרח כלכלת משפחתו הסכים לשבת על כסא הרבנות, אך כל הזמן חיפש דרכים איך להיפטר ממנה ולמצוא איזה נדיבים שיסכימו להחזיק בו ובמשפחתו כדי שיוכל ללמוד תורה באין הפרעות ולהרביץ תורה ברבים.
וכך רושם רבי עקיבא איגר במכתבו לידידיו "אתור דרך למצוא מנוח, לפרוק עול הרבנות ולישב כאחד ההמונים, באשר ידוע לכם כי מאסתי בה הרבה, אתה ה' ידעת מלבד אימת הוראה לחסר דעת כמוני בכל עת כאילו גיהנם פתוחה תחתי... ובאמונה כי רוב תפילותי בימים הקדושים להוציא ממסגר אסיר הזה... ואנוכי לא מצאת מרגוע לנפשי כלל, וגם זוגתי הסכימה עימי בדבר זה, והוסכם בינינו אם יזכנו ה' ונגדל בנינו להשיאם, אזי נשב במנוחה בפת חריבה ומים ולעבוד את ה', ולדעתי בוחר אני יותר להיות שמש בית הכנסת או שומר לילה, ולהתפרנס מיגיע כף, וללמוד רוב היום".
ובמכתב אחר רושם רבי עקיבא איגר "מעודי שנאתי את הרבנות והייתי בורח כמטחווי הקשת מלהתנשאות על בני אדם... וכל מגמתי לעזוב את הרבנות, ומוצא אני מר ממוות את עניין הרבנות... טבעתי במצולות הרבנות אשר לי לאבן נגף לגופי ונשמתי... וה' יודע צערי ומיעוט חלבי ודמי בכל יום, קצתי בחיי מפני הרבנות... וכי מי שיושב ברבנות "עבד ה'" יקרא? הרי רבים חללים הפילו הרבנות וההתנשאות, זולת הגדולים אנשי שם היודעים בנפשם שלא יתנו אותם לחטוא, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזקני, להוציא מחשבתי אל הפועל, ומעלה אני עליו כאילו קיים נפש מישראל"