פרשת תזריע

פרשת תזריע עוסקת ברובה בדיני צרעת, התורה מבארת כל פרטי הדינים שיכים בנגע הצרעת. והנה כאשר התורה מתחילה לדבר על הנושא נאמר בפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" הרי שהתורה נתנה את התואר "אדם" ומדוע פתח הכתוב בתואר זה, ולא בתואר 'איש'. שאלה נוספת שואלים המפרשים מאחר ואחת מהסיבות שבאה הצרעת הוא על עוון לשון הרע, אם כך מדוע דוקא הצרעת באה רק על בני ישראל, והרי הגויים מדברים לשון הרע לא פחות מעם ישראל ומדוע דוקא בני ישראל לוקים בצרעת.
בגמ' במסכת יבמות דרש ר' שמעון בר יוחאי על הפסוק " וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם. ע"כ. וביאור הדברים מסבירים המפרשים לתואר 'איש' יש לשון רבים 'אנשים' אבל לתואר 'אדם' אין לשון רבים כי הרבה לא נקראים 'אדמים'. והכוונה כי אומות העולם הם חיים כל אחד לעצמו, ואין אחד דואג למי שאינו מכיר אף שהוא מאותו עם. אולם עם ישראל למרות שהם רבים אבל אחד דואג לשני גם אם אינו מכירו, כי הם כגוף אחד נחשבים. ולכן כל אחד מיצר בצרת השני גם אם אינו מכירו ולהיפך שמח בשמחת אחר אף שאינו מכירו. וזה כוונת המאמר "אתם קרויין אדם" כי כל אחד מרגיש את השני כאילו הוא חלק ממנו.

ובזה מבאר בספר "ארשת שפתינו" לפיכך חטא לשון הרע שעיקר רעתו היא הפירוד אינו מזיק לעובדי כוכבים, כי גם אם יהיה ביניהם פירוד בעקבות אותו דיבור לא שינינו מהמצב ששרר ביניהם עד כה. בניגוד לכך אצל עם ישראל דיבור לשון הרע מפר את האחדות וגורם לפירוד ביניהם. ולכן "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" וכפירוש רש"י שם "הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל.
לפי דברי הקדמה אלו נבין את הפסוק שלפנינו מדוע הכתוב דיבר בתואר "אדם". כי עד כעת היה לפנינו "אדם" המספר מאוחד היה עם חביריו, וכעת הרי הוא מוצא את עצמו מוכה בצרעת הרי הוא פגם את ה"אדם". וכעת צריך למצוא לו תרופה למכתו. והתרופה היא "והובא אל הכהן" הרי הכהן הוא המאחד ומקשר בין עם ישראל להקב"ה ומעתה צריך המספר הזה לעשות קצת חשבון עם עצמו וללכת לכהן שילמד לעסוק בקישור ובאחדות ולא בפירוד ומחלוקת.

מסופר במדרש על רוכל שהיה מסתובב בעירות ואומר "מי האיש החפץ חיים" ובאו כל האנשים אליו. קרא לו ר' ינאי ואמר לו הרוכל אתה אינך צריך אותי, ולאחר שהפציר בו אמר לו את הפסוק "מי האיש החפץ חיים..נצור לשונך מרע" אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא ידעתי עד היכן הדבר פשוט. וכבר שאלו המפרשים מה חידש הרוכל לר' ינאי. בהקדמה לעיקרי דינים מבאר שם שר' ינאי חשב כי העיצה הנכונה להנצל מלשון הרע לעשות עצמו כאילם ולא לדבר על אחרים. אבל כעת חידש הרוכל שזה לא מספיק שהרי בפסוק לא כתוב "סותם פיו" אלא 'נצור לשונך' צריך שמירה מתמדת, וזה על ידי לימוד ההלכות ובזה יקנה סם חיים.