שהחיינו של חנוכה

מסופר על האדמו"ר מטולנא שהיה מלאך אלוקים. וסיפר לחסידיו שכל אדמו"ר שורש נשמתו היא מאיזה חג מסוים. לדוגמא האדמו"ר מברדיצוב היה שורש נשמתו מחג הסוכות, ולכן למד הרבה מסכת סוכה וכל הזמן היה מהדר את הסוכה שלו. שאלו אותו חסידיו מאיזה שורש חג הרבי. אמר להם אני מדרבנן מחג החנוכה. וידוע שכל הזמן שהיה מתקרב חג החנוכה פניו היו משתנות, והיה מחכה מתי יגיע הדלקת הנרות של החג.
מוצאי שבת אחד הוא עשה סעודה רביעית, היו באים אליו אלפים לטיש שלו. וקבוע היה מברך את המגיעים אליו, אבל הפעם הוא בירך את כולם בשמחה ובהתלהבות וחמימות ולא הבינו מה קרה. וזה בדיוק היה חמישה ימים לפני חג החנוכה ואמרו כנראה זה בגלל חג החנוכה לכן הוא מברך בהלהבות. וכשהתקרב חג החנוכה והאדמו"ר חלה לקחו אותו לבית החולים, חסידיו היו צמודים אליו ומתחלפים במשמרות, ומתפללים עליו מפני מצבו שהיה קשה.

יום אחד לפני חג החנוכה אחד מחסידיו אמר לרבי, האם להביא את החנוכייה של הרבי מהבית שמחר הרבי יוכל להדליק כהרגל הרבי בשמונה וחצי. הרבי נענע בראשו ושמח שב"ה יוכל להדליק חנוכייה.
יצא החסיד לביתו של הרבי, לקח את החנוכייה של האדמו"ר והטביל אותו שכך דרכו של הרבי הייתה, והביא לו את החנוכייה. וכשהביא לו אותה ראה שכל החסידים מתלחשים. שאל אותם החסיד, מה קרה. אמרו לו, איננו יודעים כל הזמן האדמו"ר מביא את החנוכייה ואח"כ אומר הנרות ההלו ומעוז צור ישועתי. ועכשיו האדמו"ר אמר אותם לפני הדלקת נרות. לקח החסיד את החנוכייה והודיע לרבי שהביא אותה ושהרבי יכול להדליק נרות חנוכייה. הגיע השעה שמונה וחצי וכל החסידים הגיעו לאדמו"ר, לקח הרבי את הנר ובירך שלש ברכות, והדליק את הנרות. ומיד כשסיים הסתכל על הנרות ופניו לא זזו מהם עשר דקות... רבע שעה... חצי שעה... מנסים לדבר איתו החסידים, והרי לא עונה להם. עבר שעה ומשפחתו הגיעו לברכו חנוכה שמח, והוא לא עונה להם. כולם נבהלו שהרבי לא מגיב. קם אחד מהחסידים ואמר שיש לו עצה. כל שנה הרבי מחלק מעות חנוכה, לכן כל אחד יבקש מהרבי את הכסף. וכך היה ביקש אחד החסידים מעות חנוכה, והרבי סימן בידיו שיקח את המטבעות ויחלק לכולם ולא דיבר שום מילה, והמשיך להסתכל על הנרות. עבר כל הלילה והאדמו"ר מסתכל על הנרות  עד עלות השחר ונטל ידיו התפלל ומיד אח"כ חזר להתסכל על הנרות בלי שום הפסק של דיבור. עשר בבוקר הרבי נפטר. כל החסידים לא הבינו כמה דברים, למה האדמו"ר אמר את הנרות הללו ומעוז צור לפני ההדלקה, למה לא דיבר איתם כלום...

היתה הלוויה ענקית בירושלים. ואחרי ההלוויה נדלק להם נורה. האדמו"ר תמיד סיפר להם שבעל ספר "טל חיים" היה מלאך אלוקים תלמיד חכם גדול. ושאל את חסידיו, כל הזמן האדם מכין את עצמו לעולם הבא, תורה מקדש את עצמו, למה ביום שמגיע הפטירה שלו אינו מברך שהחיינו, כל הזמן חייכתי לזה להגיע לעולם הבא. כל החסידים לא ידעו ושתקו. אמר להם הרבי, לי יש עצה מה לעשות. הגיע יום חנוכה ברך את שלושת הברכות להדליק, שעשה ניסים, ושהחיינו. לכן כדי שלא יהיה הפסק בין שהחיינו לפטירתו אמר את הנרות הללו ומעוז צור לפני ההדלקה ואחר ברכת שהחיינו לא דיבר שום מילה כדי להסמיך את ברכת שחיינו לפטירתו מן העולם. זכותם תגן עלינו אמן כן יהי רצון.