בדיוק על אותו משקל, נסתכל על השקעתנו כהורים בחינוך ילדינו. נבין, כי את עיקר המאמץ אנו חייבים להפנות לרכישת לב הילד, לצורך המטרה שאנו מחנכים אותו לה. לא נוכל להסתפק במעשים חיוביים שהוא עושה רק כדי לברוח מעולו של איום או להינצל מפגיעתו של עונש. מעשים כאלו, גם אם בצורה החיצונית שלהם יש בהם כדי להרוות נחת ולהציג חזות של הצלחה, אינם פועלים מאומה בנפש הילד. ובמקרים  רבים, אף פוגעים פגיעה אנושה ומכחידים כמעט לגמרי את שבבי הרצון. מעשה שנעשה בכפיה, מעטים הסיכויים שעוד ייעשה מתוך חשק.

אנו רואים את מעשיו החיוביים של הילד כביצי זהב בעלות ערך רב. אך לבו של הילד ורצונו לקיים מצוות, הוא הכח המוליד את המעשים. וכפי שאמרנו- באמצעות כפיה לא נצליח להשיגם. החפץ לעורר את לב ילדו ולהניעו לקיים מעשים טובים מעצמו- ובעיקר, לעורר בו רצון לבחור בטוב, לשעה שהוא עצמו יצטרך להחליט על מעשיו לטוב ולרע- בל יצפה שכפיה תניעהו לכך. הורים שישתמשו בכוח כדי "לסחוט" מילדים מעשים טובים בניגוד לרצונו, יצליחו אולי לצבור בסלם מספר ביצי זהב, כאן ועכשיו, אך יגרמו גם לשחיטת ה"תרנגולת"- לבו של הילד. כתוצאה מן הסחיטה הכוחנית והכפייתית, יפתח הילד סלידה מהמעשים הטובים שהוכרח לבצע. בעתיד, כשרק יוכל, הוא ימנע מלבצעם.

החשבון הזה, חייב לעמוד לנגד עיניהם של הורים. כאשר יזכרו, שיחד עם עובדת היותם חזקים מול חולשת הילדים, אין כל סיכוי שהכח ישרת את חינוכם העתידי של הילדים- יבינו את מגבלות הכוח וימנעו מלעשות בו שימוש, בכל הקשור לרצון לגרום להם לעשות טוב. אב יכול ברגע נתון ליטול "מקל" ולאלץ את ילדו לשבת ולברך ברכת המזון בקול רם; הוא לא יצליח- בכל הכוח העומד לרשותו- להכריח את הילד לרצות לעשות את אשר הוא עושה. ומעשים הנעשים בלא לב, אינם מבטיחים  המשך. על פי רוב, הם מבטיחים את ההיפך הגמור. מה יקרה ביום שהאב "הגיבור" לא יהיה נוכח בשעת הארוחה? סביר להניח, שהילד ינצל את ההזדמנות כדי להמציא "ברכה מעין שלוש" משלו...

רק אהבה וחיבה, יכולות לשמש ככלים ראויים להבעיר בלב הילד את התשוקה לעשיית הטוב. בלעדיהן, לא נוכל לצפות לאהבת תורה ולחשק ללימוד. זאת, אף בשעה שנצליח לראות את הילד לומד ומביא ציונים טובים מה"חדר". העשיה העכשוית, אין לה קשר עם הרצון הפנימי של הילד, והיא מבטאת רק את פעולתם המכנית של האברים, שהוכרחו לעשות את אשר הם עושים. אם מבקשים אנו להנציח פעולות טובות ולהפוך אותן לקבועות, עלינו לזכור את דברי רבינו בחיי בהקדמתו לספרו "חובות הלבבות": "וידעתי דעת ברורה, כי חובות האיברים לא תשלמנה, כי אם ברצון הלב לעשותן ותאוות לבנו לפעול אותן..."
הוי אומר: אין דרך לקיים מצוות כראוי תוך השלמת החובה המוטלת עלינו, אם לא נגייס את הלב ונבעיר בו תשוקה לכך.

לא נביט רק ברווח המיידי, אלא נזכור כי החשוב מכל הוא לעורר בילד את החשק לרצות ללמוד, להצית בו את החשק והרצון להרגיש מתיקות בתפילה, ולגרותו לחפוץ בתשוקה עזה בקיום חסד עם זולתו.  
תפקידם של הורים הוא, להאיר את הנתיב פני ילדיהם. וחובתנו כהורים להשיב את רגליו אל הנתיב הסלול.

אך אם תהא גישתנו מושתת על אהבה והארת פנים- שיוקרנו מצדנו כלפי הילדים בכל עת מצוא, והם ירגישו זאת, וכמים הפנים אל הפנים, יאהבו אותנו- נשמח לגלות, כי לבם של ילדינו פתוח ואזניהם כרויות לשמוע ולהקשיב, לא רק למסרים שנעביר להם בנוגע לחובתם בעולמם, אלא גם לדברי מוסר שישמע מפינו בשעת הצורך.
אז נהיה בטוחים יותר, שחינוכנו העכשווי ישא פירות לטווח רחוק, בבחינת "גם כי יזקין לא יסור ממנה"...