חשיבה רגשית היא בניית הנחות על סמך רגשות ושכנוע עצמי המבוססים על תחושת בטן ואינטואיציה.
לדוגמה:
- מרגיש טיפש! (הוכחה שאני טיפש).
- הוא חושב רק על עצמו (כי אינני מרגיש שהוא מתכוון לטובתי).
- אני מרגיש שכולם צוחקים עלי.
- יש לי רגשות אשם (סימן שעשיתי חטא ופשע).
- אני מרגיש חרדה (משהו רע עומד לקרות).

אמנם יש מציאות של אינטואיציה, ולפעמים אנו מרגישים דברים לפני שאנו מבינים או יודעים להסבירם. האינטואיציה עשויה להיות מבורכת, בהיותה מנגנון נפלא שעוזר לנו לפעול בשטף בלי הססנות מוגזמת. אבל כאשר אנו מעניקים לה חשיבות כשל משהו ודאי ורואים בה הוכחה לנכונות תחושתנו, היא עלולה להתגלות כבעיה לא פשוטה, שתסבך אותנו ותגרום לנו נזקים.

אם ברצוננו להינצל מטעות זו, חשוב שנלמד להפריד בין מה שאנו חושבים ומרגישים ובין המציאות. אם אני חושב שאני חולה, הרי זו סברה או תחושה אך לא מציאות. אם אני מרגיש טיפש, לפעמים זה רק מפני שאני משוכנע בכך, וכלל לא משום שאחרים סבורים כך. הוא הדבר במקרה שאינני מרגיש שהזולת מתכוון לטובתי. ייתכן בהחלט שזו תחושתי ובכל זאת אין זו הוכחה שכל מה שהוא מבקש הוא טובתו האישית.

דבר נוסף שעשוי להועיל להתגבר על חשיבה רגשית הוא חיפוש עדות חיצונית שתשמש תימוכין לתאוריה שלנו: מה הן ההוכחות לסברה שאני טיפש? האומנם אנשים אמרו לי את זה? האם במקרים אחרים הוכח שפלוני  דרש את רעתי? איך נראית מציאות שבה כולם צוחקים על מישהו, ומהי ההוכחה שזה קורה לי עכשיו? וכן על זה הדרך, לחפש תימוכין ולבדוק אם הרגשות שלנו מבוססים על מציאות או על אפשרות שזו המציאות. כמו כן כדאי לבדוק אם אנו חושבים כך גם כאשר אנו רגועים וטוב לנו, או שרק כאשר מצב רוחנו רעוע, אנו חושבים ומרגישים כך? האם גם אחרים חשבים כך, או שלהם יש הסבר וגישה שונים?

עוד מחשבה רגשית שלילית היא הלקאה עצמית:
טעות נפוצה זו היא אחד הגורמים העיקריים לרגשות אשם, עכס ושנאה כלפי עצמנו וכלפי אחרים.
במקום לחשוב: טוב היה אילו היינו חושבים מראש על אפשרות פלונית, וחבל שהחלטנו כך ולא אחרת, אנו חושבים: הייתי צריך לחשוב מראש שזה עלול לקרות!  לא הייתי צריך להחליט כך! ובעקבות מחשבה זו אנו מוצפים ברגשות אשמה.

הטעות בחשיבה זו היא האשמה עצמית במשהו שאמנם חבל שלא חשבנו עליו מראש, אבל עובדה זו אינה הופכת אותנו ל'אשמים'. מה גם שבחלק מהמקרים לא היה לנו שום סיכוי לדעת מראש מה שיקרה!. כיצורי אנוש, שכיח וצפוי שנטעה לפעמים. הרי גם כלפי שמיא אנו מלמדים זכות על עצמנו ומבקשים: "אבינו מלכנו זכור כי עפר אנחנו", ועוד אין- ספור תפילות שבהן אנו מבקשים התחשבות בגלל היותנו קרוצי חומר, בשר ודם.
הוא הדבר לגבי ההסתכלות שלנו על המציאות. במקום לחשוב שטוב היה אילו דברים מסוימים היו קורים אחרת, או כמה חבל שדברים לא הסתדרו כפי שהיינו רוצים, אנו יוצאים מתוך הנחה שהדברים היו צריכים להסתדר או להיעשות כפי שאנו חושבים, ואז אנו כועסים ומתוסכלים על שזה לא קרה.