אל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, נכנסו שני יהודים בגיל העמידה. ויכוח התעורר ביניהם, והם מבקשים להביא את דבר הויכוח אל הרב, למען יכריע בדין תורה.
'אני משמש כמלווה הסעות בתלמוד תורה', פתח הראשון ואמר, 'ועמי נוסע גם המורה הניצב כאן, והוא מסרב בתוקף לסייעני בהורדת הילדים מרכב ההסעות. זו עבודה קשה, ולכן אני מבקש ממנו להיכנס עמי בתורנות, פעם אוריד אני את הילד, ובפעם הבאה הוא, וחוזר חלילה...'
ואילו השני, נחרץ בעמדתו: 'לא יקום ולא יהיה. אני מורה, אין זה מתפקידי! הוא המלווה, עליו להוריד את הילדים מרכב ההסעות בכל התחנות כולן. נקודה. מה זה קשור אליי?!' - טען בתוקף...
הרב הקשיב לשני הצדדים הניצים, ולפתע - מלאו עיניו בדמעות. 'אינני מבין', אמר בהתרגשות, 'כשמוכרים בבית הכנסת את הזכות להוציא ולהכניס את ספרי התורה בארון הקודש, הכל מבקשים לרכוש זכות זו ומוכנים לשלם בגינה הון רב. הייתי בטוח שעל הזכות הזו אתם מתווכחים...'
שני בעלי הדין הופתעו, לא הבינו את תגובת הרב, אשר הוסיף והסביר: 'הזכות שניתנה לכם, לפתוח את דלת הרכב ולהוציא את הילדים, היא כמו זכות 'פתיחת ההיכל' בארון הקודש, אלא שבמקרה זה מדוברבספרי תורה חיים, קטנים ומהלכים. ואתם מתווכחים מי יפסיד את הזכות העילאית הזו? תמיהני עליכם, הרי אתם יכולים לזכות ב'הוצאה והכנסה' של ספר תורה'לך קטנים וחינניים חינם אין כסף, מדי יום ביומו!'
לנוכח דברים אלו, הרכינו שני בעלי הדין את ראשם בבושה ויצאו כלעומת שבאו. לפתע הבינו איזו זכות נפלאה נפלה בחלקם, להכניס ולהוציא ספרי תורה קטנים בבית לימודם, אשריהם מה טוב חלקם!
סיפור זה המופיע בספר תולדותיו של הרב אבא שאול, מאיר לנו 'עם מה יש לנו עסק'. מחנך הזוכה לעסוק בצאן קדשים, זוכה לעסוק בספר תורה חי! כמה יש לשמור על כבודו, כמה יש להתמסר למענו, כמה כדאי להשקיע בו. איזו דרגה נשגבה היא זו, להשקיע בילד קטן, בספר תורה חי!

מתוך כל מה שמתחולל מסביבנו, העשיה הרבה, סוגי האנשים וכלל פעולותיהם, אין ספק כלל שהעולם המתוק ביותר - הוא עולמם של ילדי הגיל הרך, ילדים צעירי שנים. זהו עולם עליז ומרגש כאחד, עולם מלא בקסם, שדמיון ומציאות משלבים אותו  ליריעה אופטימית ארוכה, מליאת עיזוז ושמחת חיים.
גם האיש הקשוח ביותר בתבל, נמס לנוכח 'הברקה' של בנו מחמד עינו, או תעלול מקורי שמבצע נכדו. גם אנשים מורמים מעם, מתקשים לסרב לבקשתו של עולל צעיר לשחק עמהם בלגו או בקפלה. הם לא רואים בכך פחיתות כבוד, אלא הזדמנות יקרה להיכנס לעולמו הקסום של הילד, ולזכות לשעת הפוגה ביקום הנפלא שלו, העשיר בדמיון פורח ומלא באושר שמח.
ילד הוא ילד, וככל שהוא צעיר יותר - העיסוק עמו מרגש יותר. נכון, ילדים גם דורשים לא מעט כוחות ואנרגיה, אך מי מאיתנו לא שמח להעניק להם אותם באהבה ובחיבה? הרי אם חלילה יש לילד בעיית התפתחות - מיד ישלמו הוריו כל הון כדי לפתור את הענין, אם אפשר להעניק לו עזרה מקדמת - כל הורה ישמח לעשות זאת. כל אשר לנו ניתן בעד ילדינו האהובים והמתוקים, שכל מילה שהם מדברים וכל פעולה שהם עושים - משמחת את ליבנו ומציפה אותנו באושר אינסופי.

מעבר לכך, ברמה מעמיקה יותר, הילדים הם השכפ"ץ שלנו. הם המגינים עלינו, הם השומרים עלינו. 'אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן' - חושפים חז"ל במסכת שבת, כאומרים לכל אחד מאיתנו: 'אם אתה מחפש לדעת בזכות מה העולם מתקיים ומתקדם, נשמר ומתפתח - היכנס לחדר הילדים בביתך ותרקוד משמחה בראותך אותם! כי הילדים שלך - הם המגינים עליך, על משפחתך, על העולם כולו!'
כי בכל פעם שפה קטן נפתח, משמיע ברכה או לומד פסוק, עם הפה הנפתח נפתחים גם שערי השפע לעולם כולו. בכל פעם שילד או נער צעיר משנן משנה או סוגיא - מושפע לעולם שפע רב שלא נוכל לתאר. ועל אחת כמה וכמה, שבכל פעם שילד המתקרב לגיל מצוות, וכבר מסוגל ללמוד סוגיות שלמות ולשננן בהתמדה, והוא אכן שקוע בתורה - נעות אמות הסיפים בשמי מעל, והעולם כולו זוכה במתנות יקרות וכבירות. זהו כח ייחודי שיש רק לילדינו!

ואת אותו כח, של ילדים שכוחם בפיהם והם מקיימים את העולם, גייס יעקב לעזרתו לפני הליכתו למפגש הטעון עם עשיו אחיו, המתואר בפרשת השבוע וישלח. הפסוק מלמד כי יעקב אמר 'ויהי לי שור וחמור...', והשאלה כמו נזעקת מאליה: לשם מה הזכיר יעקב עובדה זו? הרי זה בדיוק מה שיכעיס את עשיו שעינו צרה בהצלחת יעקב! מדוע בחר יעקב להזכיר שיש לו שור וחמור - שהוא בעל נכסים, והרי זה מנקר את עיני עשיו ומבעיר את חמתו?!
שאלה זו מבוארת יפה בדברי המדרש, המגלה את כוונתו הנסתרת של יעקב בדבריו. במילים שור וחמור, התכוון יעקב לרמוז עלשני בניו –עליוסף הצדיק, עליו נאמר 'בכור שורו', ועליששכר בנו, עליו נאמר 'יששכר חמור גרם'. שני בניו אלו מיוחדים בחיבור החזק שלהם עם לימוד התורה, יוסף היה לומד עם אביו, ויששכר - הוא שבט עמלי התורה.
בבואו לקראת עשיו אחיו, מבקש יעקב להביע את גבורתו, למען יידע עשיו כי לא יוכל להכניעו. לפיכך - מבאר בספר 'באר יוסף' - הוא מזכיר את שני בניו אלו, את שני הילדים שכוחם בפיהם ובעמל תורתם. כביכול הוא אומר לעשיו: 'אל תתעסק אתי, יש לי זכויות של ילדיי שעוסקים בתורה, והכח הזה הוא ההגנה הכי טובה וחזקה בעולם!'

גילוי זה, המעיד על העוצמה האדירה שבפי ילדינו, זוכה לחשיפה מהדהדת ונוקבת, במילים חדות וברורות שאין כמותן לבטא את הכח הכביר שבלימוד התורה של ילדים. וכך מגלה המדרש שהובא ב'ילקוט שמעוני' בפרשת תולדות, כי קולם של ילדי ישראל העוסקים בתורה, הוא תעודת הביטוח של עם ישראל כולו, ממש כך! זה הדבר ששומר ומגן עלינו, קול תורתם מביא הדים של השפעות ברוכות לעולם!
שם המדרש מספר, על קביעה ברורה ונחרצת של שני המנהיגים הדגולים ביותר שהיו לגויים, שאמרו לשונאי ישראל: 'אם התינוקות מצפצפים בקולם אין אתם יכולים להם!' - כלומר: אף הנשק המתקדם ביותר, גם הפיתויים החזקים ביותר, ואפילו גיוס כולל של כלל אומות העולם כנגד עם ישראל הקטן - דבר לא יצליח להכחיד את עם ישראל חלילה, אם כוחם של תינוקות של בית רבן עודו בפיהם, אם ילדים רכים בשנים עוסקים בתורה, כי הם מגינים ושומרים עלינו!

ילדים יקרים! מתברר שקיומנו בעולם, הזכות שלנו לחיות ולהתקיים ולהתפתח, הגורל של הוריכם, של המשפחה ושל עם ישראל כולו – הכל תלוי רק בכם! ניתנה לכם מתנה יקרה, לשאת באחריות הכבירה לשמור ולהגן על כולנו ולזכות אותנו בשפע שמימי. אל תנוחו לרגע, הרבו בתורה ושאו תפילות, התמידו בתורה והרבו בתחנונים, החיים שלנו תלויים בכם!
וההורים היקרים, הזוכים לגדל בבתיהם את מגיני הדור ונושאי זכויותיו, כמה זכות ואחריות מוטלות עליהם להעניק לילדים את כל הכלים, להתמסר אליהם, לשמור על חינוכם המיטבי, להתפלל להצלחתם בכל עת ולוודא את צמיחתם לתפארת. בכך הם מעניקים את המעטפת הטובה לאלה שהבל פיהם מגן על העולם, ומזכה את יושביו בשפע טובה וברכה!