המכה השניה שהונחתה על מצרים, היתה מכת צפרדע. הצפרדעים, אותם יצורים קטנים ומקרקרים, עלו בכל מקום בארץ מצרים, והפכו את החיים בה לגיהנום של רעש ומהומה. כאשר משה מזהיר על בוא המכה, הוא מדגיש כי לא תישאר פינה נקיה מצפרדעים, וגם התנורים הלוהטים יימלאו בצפרדעים.
חז"ל לימדונו לקח חשוב מהצפרדע. הצפרדע – אין לה שכר ולא עונש, אין לה יראת שמים ואין בה קלות ראש. חיית שרץ קטנה וזערורית, אשר קפצה בשמחה לתוך תנורים לוהטים, לעשות רצון קונה. על אחת כמה וכמה אנו, בני אנוש מביני מדע, היודעים כי יש שכר ועונש, וכירים ברוב טוב הצפון לצדיקים – שנשוש ונשמח לעשות רצון אבינו שבשמים, גם במסירות נפש כפשוטה ממש.
מהי אותה מסירות נפש הנדרשת מאיתנו? ובכלל, האם בימינו שייכת מסירות כזו?

פעם נכנס מורי ורבי כ"ק מרן האדמו"ר מנדבורנה זי"ע לתפילת קבלת שבת, וראשו כפוף. היו אלה ימי תפארתו, כאשר הכרת פניו היתה כשל מלאך אלוקים, והדרת פניו קרנה אור של קדושה למרחקים. מה טעם איפוא נכנס הרבי לתפילה בראש כפוף?
השאלה התעצמה שבעתיים, כאשר הראש לא הורם כל התפילה. באמירת 'בואי בשלום', בעת שהפנה פניו למערב כנהוג, לא היה מי שלא הבחין בכך: הרבי כפוף, משהו בקומתו אינו כשורה. כך נמשך הדבר בתפילת מעריב ובשמונה עשרה, וגם לאחר התפילה, בעת שעברו החסידים על פניו לאמירת 'גוט שבת', המשיך הרבי לקבלם בראש כפוף, אם כי בסבר פנים יפות כמנהגו מדי שבת בשבתו. ויהי הדבר לפלא רב...

האחרון שעבר 'גוט שבת', ממקורבי הרבי, פנה ושאל: 'אולי נתפס לרבי הצוואר? אולי כואב לרבי משהו בגב? מה הסיבה לכיפוף הפתאומי שחל בשיעור קומתו?' אך הרבי השיב: 'לא ולא, לא מחלה ולא כאב יש כאן. שערה מהזקן נתפסה בכפתורים, ואינני מצליח לראות נכון כיצד אוכל לשחררה בלי שתיקרע חלילה בשבת. אדרבה, אולי תוכל להתכופף ולשחרר את השערה בזהירות ממקומה?'
מיד התנדב החסיד, התכופף קלות, ראה בדיוק היכן תחובה השערה ושיחררה בזהירות רבה. אז זקף הרבי את ראשו כמקדם...

מסירות נפש, אינה דווקא קפיצה לכבשן האש. מסירות נפש היא שימת לב, שכל פרט בחיינו יהא מבוסס על אדני התורה. מסירות נפש היא ההבנה שהניסיון הוא כלי לבטא מסירות ואהבה לבורא עולם, וכדאי מאוד להתאמץ ולהחזיק מעמד.
וכבר אמרו צדיקים: נוח יותר למות על קידוש השם מלחיות על קידוש השם. יהודי שמפספס אוטובוס כדי לא לפספס קדיש, יהודי שמוותר על ארוחה במסעדה שהכשרות בה אינה פיסגת ההידור, יהודי המאריך את דרכו כדי לא לעבור במקום המסכן את טהרת עיניו – זהו יהודי חי על קידוש השם!