רחוב נחמיה בבני ברק, שעת צהריים מוקדמת. העוברים והשבים ברחוב הופתעו לגלות מחזה מוזר: רבן של ישראל, ה'חזון איש' זצ"ל, עומד ורוקד בצוותא עם יהודי אומלל, שדעתו השתבשה עליו מזה זמן, והוא נוהג להעביר את יומו בישיבה סתמית על הספסל ברחוב. ועתה, ה'חזון איש' רוקד עמו בצוותא, שלוב זרוע, רוקע ברגליו ומכרכר בידיו, מוחא כפיים ומקפץ כעלם צעיר, לצד אותו אומלל...
איך קרה כדבר הזה? כי כמה דקות קודם, עבר ה'חזון איש' זצ"ל על יד הספסל, ודרש בשלומו של אותו יהודי. 'אני מזמין אותך לשבת אתי ולכתוב את חידושי תורתי!', הציע לו ה'חזון איש' בחום, מנסה להעניק לו מעט שמחת חיים, 'הבה נשב יחדיו בשעות הבוקר, ואתה תכתוב את הדברים!'
אלא שהלה סירב, הרי אינו יודע לכתוב... 'אין דבר!' - חייך אליו ה'חזון איש', 'הבה נלמד יחדיו. אולי תהיה חברותא שלי?' הציע בנועם. 'אינני יודע גם לקרוא' - העווה את פניו, 'לא יכול ללמוד!'
'ניחא, אין דבר!' השיבו ה'חזון איש' ממרומי דרגתו המופלגת בתורה, 'בוודאי יש לך איזה כישרון לא מוכר, משהו שאתה מצטיין בו. מה אתה יודע?' 'אני יודע לשיר' - השיב האיש בקול צורם במיוחד... 'זה הדבר היחיד שאני יודע!'
'מצוין!' - אורו עיני ה'חזון איש', 'בדיוק אותך אני מחפש כבר הרבה זמן... אני צריך מישהו שישמח אותי, שיתן לי סיבה לרקוד. הידד! מצאתי את האיש הנכון' - צהל לקראתו, 'התחל לשיר ואני מתחיל לרקוד איתך!'
נשא האיש את קולו בשירה, כשפניו מאירות, וכל כולו קורן מאושר... הן בדיוק אותו ה'חזון איש' צריך, מישהו שישיר לו כדי שה'חזון איש' יוכל לרקוד לצליליו... וה'חזון איש' עומד עמו ורוקד באמצע הרחוב בטבורה של עיר, מניף רגליו בעיזוז נעורים וסופק כפיו באושר...

כבר נכנסנו בשערי חודש סיון, הולכים ומתקרבים ליום הגדול והמשמעותי בחיינו. ניחוח עוגות הגבינה כבר עולה בכל מטבח, ענפי העצים והפרחים הצבעוניים כבר נקטפים ומובלים לעטר את הבתים ובתי הכנסת לקראת היום המרומם. אנו ניצבים בפתחו של היום המרגש והמשמח - יום קבלת התורה הקדושה, כי היא חיינו ואורך ימינו. רגעי השיא מתקרבים ובאים, כולנו דרוכים ומצפים לרגע הגדול באמת - החיבור שלנו עם התורה, החתונה של עם ישראל, בורא עולם, והמתנה האהובה ביותר.
'יום חתונתו - זה מתן תורה' - אומרים חז"ל, פותחים צוהר להבנת גודל הרגע. כי ביום הזה אנו יוצרים את החיבור המחודש שלנו, אנו שמחים בקשר המתחדש עם התורה האהובה. בימים אלו ממש, אנו נדרכים ונערכים לקראת החתונה הגדולה, עוברים לישורת האחרונה של ההכנות לקראת השמחה הגדולה.
ודווקא עכשיו, חושף הזוהר הקדוש, ברגעי השיא לקראת המעמד הגדול, כשההכנות כבר קדחתניות ממש, נועלים בשמים את כל השערים, ממש כך. כן, שבועיים לפני חג השבועות ננעלים כל שערי שמים, אין יוצא ואין בא. מי שזכה והוא בפנים - נשאר בפנים בחתונה הגדולה, ומי שלא - נשאר בחצר, מנסה להציץ פנימה...
'אבל למה?' - זועק כל יהודי. הרי הגענו כבר לרגעי השיא, עוד ימים ספורים תיערך השמחה המלכותית. דווקא עכשיו לנעול שערים? דווקא עכשיו להותיר אנשים בחוץ? למה - הרי אנחנו כה קרובים ליום הגדול?
את התשובה לכך מגלה בעל ה'עבודת ישראל': כמו באולם חתונות של ימינו, שערי האולם ננעלים זמן מה לפני שעת תחילת החתונה, כדי לאפשר למשפחות המחותנים, לחתן ולכלה ולצוות האולם, להתארגן בנחת לקראת שמחתם הגדולה. הרי לא ראוי שבעת שהמחותנים הראשיים מתארגנים לרגעים המשמעותיים בחייהם, נאפשר לכל אדם זר להיכנס ולהסתובב באולם כאוות נפשו...
כך גם בשערי שמים: שבועיים לפני החתונה - שבועיים לפני קבלת התורה, ננעלים השערים, הצוות השמימי עסוק בעריכה והתארגנות לרגעים הגדולים, לסדר את קיומה של החתונה - היא מתן תורה. מי שנכנס עד אז - יכול להישאר באולם, עבר את שערי שמים, יש לו כרטיס כניסה לשמחה הגדולה. אבל מי שלא נכנס בזמן, מוצא עצמו בפני דלת נעולה...

'כמה חבל!' יזדעק עכשיו כל יהודי, הרי עברה השעה, החמצתי את ההזדמנות! עכשיו השערים כבר נעולים, שמחת החתונה תיערך בעוד ארבעה ימים, ונותרתי בחוץ! האם אין תקנה? האם שערי שמים כבר נעולים הרמטית, לא ניתן להצטרף לשמחת קבלת התורה?
חושף בעל ה'עבודת ישראל' בשורה של ממש: יש דרך, עדיין יש תקוה! כמו באולם חתונות מצוי ששעריו נעולים, עדיין יכולים ילדים קטנים להיכנס ואין מרגיש בהם, תמיד הם מוצאים את הדרך להשתחל פנימה בין המחיצות, מוצאים את הסדק בדלתות האולם ועוברים דרכו. ככל שהילד קטן יותר, יכול הוא להסתפק בחתירה קטנה יותר מבעד לקירות האולם, ולהיכנס פנימה - למרות הנעילה ההרמטית!
כך ממש בחתונת-שמחת מתן תורה: אם אדם מקטין עצמו, נוהג בענווה, משפיל עצמו ולא מייחס חשיבות למעלתו - נותנים לו להיכנס, הוא יכול להתגבר על כל נעילה... ככל שאדם עניו יותר, שפל יותר בעיני עצמו, אינו מתגאה ואינו מחשיב את עצמו - כך הוא יכול להשתחל פנימה בשערי שמים, לתפוס מקום מכובד בחתונת מתן תורה!

לא בכדי, השבת לפני מתן תורה היא פרשת במדבר, כהכנה לקבלת התורה. כי אין מקום שמייצג ענווה ושפלות ונמיכות רוח, כמו המדבר, מקום יבש וצחיח, נטול כל חשיבות. מגלים חז"ל כי המדבר הוא חלק מהעניין - התורה ניתנה במדבר כדי ללמדנו שהדרך לזכות בה היא להידמות למדבר, להיות עניו ושפל רוח, נטול יומרות ונטול גאווה לחלוטין!
הבה נתבונן בעצמנו, אל תוך ליבנו פנימה, ואז נגלה כמה כל מה שיש לנו - הוא מתנה ממרומים, ובאמת שאין לנו במה להתגאות או להרים ראש. ואז ייקל עלינו לאמץ את דרך הענווה והשפלות, ולקנות חיבור אמיתי ואמיץ עם התורה הקדושה!