כמדי יום ביומו, גם היום עבר ה'חזון איש' זצ"ל תחת ביתו של פלוני, אותו הוא מכיר משכבר הימים. בדרך כלל היה ה'חזון איש' עובר כאן לאיטו, מהלך על משענתו עקב גילו המבוגר. הפעם - למרבה הפלא והתדהמה, כל עוברי האורח נשאו עיניים תמהות לעברו: ה'חזון איש' רץ כעלם צעיר, כבורח מפני משהו...
כשהגיע לביתו מתנשם ומתנשף, שאלו מי ממקורביו: 'מדוע הרב רץ היום? לאן הרב כה מיהר עד שרץ את הדרך כנער צעיר לימים?'
השיבו ה'חזון איש' תשובה שכדאי שכולנו נזכור: 'בעוברי ברחוב, לא רחוק מכאן, עברתי מתחת ביתו של יהודי אחד ממכריי. מהבית עלו קולות מריבה, צעקות הדדיות, לא נעים... חששתי כי הלה ישים לב שאני עובר למטה, ויחוש בושה על שהייתי עד לכך. לפיכך רצתי משם, כדי שלא ישים לב...'
מדהים! עד כמה הזהירות בכבוד הזולת מחייבת, עד כמה היא מעשירה. ה'חזון איש' לא העלה בדעתו לפגוע, אך כיוון שעצם מעברו היה עלול לגרום בושה למישהו - רץ במהירות כנמלט מן האש, כדי לוודא שאיש לא ייפגע ממנו אף לא בעקיפין! הבה נראה את ריצת ה'חזון איש' לנגד עינינו, למען נטמיע בנפשנו כמה גדולה החובה ועמוקה הזכות לשמור על כבוד הזולת!

אנו מצויים בעיצומם של הימים הנעלים והנפלאים, ימי ספירת העומר. רק לפני כחודש חגגנו את היציאה ממצרים, הגאולה מכל מיצרי הגוף והיצרים המאיימים עלינו, לקראת עמידתנו בעוד כמה שבועות למרגלות הר סיני, לקבל את התורה. הימים הללו שביניהם מוקדשים לספירת העומר, בהם ערב ערב, מתוך רוב התרגשות ושמחה, אנו סופרים יום אחר יום, בדרך לקבלת התורה באהבה.
ודווקא בימי ההכנה לקבלת התורה, אנו נוהגים מנהגי אבל. לא נמצא קול משוש ומצהלות חתנים, אין שמחות נישואין ולא ריקודי שמחה. אנו נוהגים מנהגי אבל בימים שבין פסח לעצרת, כי בימים הללו נפטרו 24,000 תלמידי רבי עקיבא, טרגדיה בלתי נתפסת שקשה לתאר.
הפער בין שני המאפיינים הללו של ימי ספירת העומר - עצום. מחד גיסא - מדובר בימי הכנה לקבלת התורה, ימי התרגשות וציפיה למאורע השמח ביותר עלי אדמות, שהפך אותנו לעם יהודי, ייחודי באיכותו. מאידך גיסא - אנו מצטערים ומתאבלים, ודווקא על הסתלקות מוסרי התורה, התנאים הקדושים תלמידי רבי עקיבא, אלו שהנחלת התורה היתה משוש ליבם. מה אפוא הקשר בין שני הדברים? מדוע נפטרו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי ספירת העומר - בהכנה לקבלת התורה?!

אך עוד יותר מכך, עלינו להתבונן ולהבין: רבותינו מספרים כי תלמידי רבי עקיבא הסתלקו בימי ספירת העומר, הואיל ולא נהגו כבוד זה בזה. האם עד ימי ספירת העומר תלמידי רבי עקיבא כן נהגו בכבוד זה בזה? האם רק בהגיע ימי ספירת העומר לפתע פסקו  מלנהוג בכבוד, ולכן נגזרה עליהם הגזירה האיומה הזו?!

הנה תגלית מרוממת, שתעניק לנו את המימד הנכון על הימים הללו, ובעיקר - על העוצמה הטמונה בהם: לימי ספירת העומר, דווקא בגלל שהם ימי ההכנה לקבלת התורה, יש תפקיד ייחודי. כל אחד מבין שההכנה לקבלת התורה היא ההתנהגות בכבוד זה עם זה, להתייחס יפה איש לרעהו, לתת לכל אחד ואחד את היחס הנפלא ביותר, כדי להיות ראויים לקבלת התורה - הניתנת רק באחדות מרוממת 'כאיש אחד בלב אחד', כפי שהיה בעת קבלת התורה.

ומכאן התשובה: הואיל וזה תפקידם של ימים אלו - להתחזק בהם באחדות ובכבוד הדדי, נענשו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימים אלו, כי אלו הימים המיועדים להתחזקות בנהיגת הכבוד. ומידת הדין פגעה דווקא בהם, הואיל והם היו מיועדים למסור את התורה, הם אלו שעמדו לקבל את התורה ביתר עוז בחג השבועות, ומשלא נהגו בכבוד ולא התאחדו זה עם זה בימים אלה כראוי לפי דרגתם - נענשו למרבה הצער, כי לא ניצלו את הימים המיועדים לחיזוק בנהיגת כבוד איש ברעהו!

את המסר הנפלא הזה גילה הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, ומשמו מובאים הדברים בספר 'דורש טוב'. הגילוי המסעיר הזה מלמד אותנו על תפקידנו בימים אלו, לשפר את היחס לזולת, את רגשי הכבוד וההערכה כלפיו, את האהבה והאחדות.

הבה ננצל את ההזדמנות הזו, את הימים שאנו בעיצומם. גם אם נכנסנו הביתה והדברים אינם מתקתקים כראוי, גם אם הגענו לבית הכנסת והאחראים לא פעלו כמצופה, גם אם העובדים שלנו לא עשו בשלימות את המוטל עליהם, ועל אחת כמה וכמה בכל המצבים השגרתיים והרגילים - הבה ניזהר לא לפגוע איש בזולתו, לא לאבד ולו אחוז אחד מהכבוד ההדדי בינינו. כך נזכה לנצל את הימים הללו היטב, ונתכונן בלב טהור לרגעים המרוממים של קבלת התורה!