שפרה שגיב עמדה לסגור שידוך. חלום חייה להינשא לאחד העילויים של ישיבת "קול התור" הולך להתגשם. חננאל גרוסבלום הוא הבחור של הישיבה ושמו הולך לפניו לא רק באיכות הלימוד לא רק בחידושים אלא ברקע אישיותו הכובשת והחביבות שהוא מקרין כלפי סביבתו. שפרה הייתה מאושרת ושמרה בסוד את מהלך התרקמות הקשר ביניהם, היו אלו שלש פגישות שנמשכו כל אחת זמן רב, התוכן היה עמוס ביראת שמים ובעיקר ברצון המשותף לבנות בית יהודי נאמן על היסודות התורה והיראה.

לשפרה הייתה חברה טובה מאוד, ידידת נפש אסתר מורן. לאסתר היא גילתה הכל. מה דיברו, מה דעתו על כך ועל הישגיו המופלאים של חננאל. אסתר היתה קשובה והביעה שמחה עצומה ואוהבת על השידוך המוצלח. "יהי רצון שהזיווג יעלה יפה" ברכה בחום ליבה את חברתה "ובקרוב נוכל לחגוג את נישואיכם" אמן. "תודה" הודתה לה שפרה "גם אני מאחלת לך מכל הלב שתזכי בקרוב עוד לפני ראש השנה להצעת שידוך שתעלה לטובה ולברכה ושנזכה לשמוח אחת בשמחת חברתה".

ההלם אפף את שפרה היא לא האמינה למשמע אוזניה. השדכן התקשר הבוקר לאביה ומסר לו בצער "צר לי הרב שגיב אבל חננאל החליט מסיבות שמורות לא להמשיך בקשר. הוא מתנצל, הוא ממש דיבר בקול שבור אינני יודע מה הסיבות בדיוק, אך כנראה משמים חושבים אחרת.
שפרה הרגישה איך הסומק והחיוורון מתערבבים לה בפניה. היא אצה לחדרה נעלה אותו ושם פרצה בבכי גדול "אוי אבא שבשמים הייתי בטוחה שזה השידוך שלי לא העליתי בדעתי אפילו ברמז שחננאל יחזור בו... היא היית בטוחה שפעם הבאה הם ידברו על סגירת נישואים.
אחרי שעה של בכי ועוד שעה של שתיקה נוקבת עד תהום היא אזרה אומץ לחייג אסתר הייתה על הקו וניסתה לרכך במילים טובות את המשבר אך ללא הועיל. שפרה היתה שבורה ומצולקת כפי שלא היתה בחייה למרות הכל היא בת עשרים ואחת.

עשרה חודשים לאחר מכן קבילה הזמנה בדואר "אסתר נישאת בשעה טובה" למי? לחננאל גרוסבלום. השברון והדמע חזרו אליה והפעם בכוויות עמוקות יותר. "דווקא חברתי הטובה אסתר ידידת נפשי היא הזיווג של חננאל" היא הרגישה איך ליבה מתמלא סכינים של כעס והקפדות "אבא ריבונו של עולם אני מרגישה שאני נכנסת לניסיון נורא שאינני יכולה לעמוד בו מאז שהסתיים הקשר ביני לבין חננאל דחיתי את כל ההצעות האחרונות שהיו לי תמיד חשבתי אולי הוא ירצה להיפגש שוב ואת כל זה אסתר שמעה וידעה... איך היא יכולה לעשות לי דבר כזה. שפרה אחזרה עוז ויצאה לחופה רגליה היו כבדות ונחשול של דמעות רוויות קנאה ועלבון עמד לפרוץ בכל שניה מאישוניה. היא הביטה ברב המקדש ובכוס הקידוש... הברכות, הטבעת, שבירת הכוס...התחילו החיבוקים והנשיקות. בינתיים היא ישבה בפינה שקטה קראה לה תהילים ולאחר חצי שעה כשקמה ממקומה לחזור לביתה היא ראתה את החתן והכלה באים להיכנס לאולם – היא ראתה אותם אבל הם לא ראו אותה. ואז היא סיננה מילים נוראיות  "ריבונו של עולם אני מבקשת שלא יהיו להם ילדים לעולם... שלא יהנו מהזיווג הזה.

חלפו עשרים וחמש שנה שפרה פנתה לעלות במדרגות לכיוון עזרת נשים. לפתע היא מבחינה באישה בת גילה מוכרת לה ומסביבה כמה ילדות קטנות ומתוקות להפליא. אסתר? שפרה? "לא התראינו הרבה זמן מה שלומך? אמרה אסתר. "ברוך השם איך אצלך" הפטירה שפרה במבוכה. "הודו לה' את רואה את שלשת הבנות הקטנות, הן הנכדות שלי הן שובבות וחכמות.

אסתר נזכרת בפעם האחרונה שהיא ראתה אותה בזמן שהיא והבעלה נכנסו לאולם כזוג נשוי בפעם הראשונה שספג ממנה קללה נוראה. שפרה התיישבה על הכסא בעזרת נשים ופרצה בבכי קורע לב "הוי אבא שבשמים עכשיו ערב ראש השנה ואני מבקשת מחילה על הקללה הנוראה שקיללתי את חברתי ביום חופתה ואני מודה שהיא לא התקיימה וברוך ה' היא זכתה לפרי בטן מבורך, אני מאושרת בשבילה אבל עצובה בשבילי. אבא אני מבינה למה עד היום לא נפקדתי בפרי בטן, מדוע אני עקרה, ללא סיכוי אי פעם לזרע של קיימא הקללה שקיללתי אותה פגעה בי.
כמה אנחנו צריכים להיזהר במה שאנו מוציאים מפינו שהרבה מן היסורים הרודפים אותנו אנחנו בעצמנו יצרנו אותם.