היה זה בשנת השמיטה תש"מ. אפי, יהודי יקר מחקלאי בקעת הירדן, האזין בקשב רב לשיחה השבועית הקולחת שנשא הרב גרוסמן שליט"א. בדבריו, עמד הרב גרוסמן על מצות השמיטה הנפלאה, הנושאת בחובה הבטחה אלוקית יקרה מפז: 'וציויתי את ברכתי', למשביתים שדותיהם בשנת השמיטה.
הדברים נגעו ללבו, והוא החליט לשקול לשמור שמיטה. לא מדובר בהחלטה קלה – חקלאי נושא על כתפיו אחריות כלכלית כבידה: הוא משלם משכנתא מדי חודש בגין כלי העבודה היקרים שברשותו, הוא בונה קשרים עם ספקים העלולים למצוא לעצמם מקורות חילופיים אם לא יספק את הסחורה, הוא מחזיק בכח אדם שהושקעו בו הכשרה ונסיון וידע, עובדים שבוודאות לא ימתינו לו שנה שלימה. כל זאת, חוץ מהצורך לפרנס בכבוד את משפחתו...

יחד עם זאת, חפץ אפי בכל מאודו לקיים את מצות השמיטה. הוא פנה לרב גרוסמן, וביקש לדעת אם כאשר ישמור שמיטה – מובטחת לו שמירה עילאית לבל יינזק מהמצוה חלילה. הרב גרוסמן הפנה את השאלה לגרי"ש אלישיב זצ"ל, אשר אמר כי אין בכוחו להבטיח, אך יכול להתחייב כי יזכה לסייעתא דשמיא מרובה.
אפי שמע את התשובה, התלבט עוד ימים ארוכים, ולבסוף הכריע – לשמור שמיטה כדת וכהלכה, ויהי מה! עוד באותו היום הושבתו שדותיו, עשרות דונמים פעילים הפכו ל'שטחים מתים'. כלי עבודתו שבתו ממלאכתם, והוא סירב אף להשכירם – כדי לא לסייע בידי עוברי עבירה.
אפי הפך לנלעג בקרב אנשי היישוב. חבריו המשיכו להשכים מדי בוקר לשדות, לזרוע ולנכש, לטפח ולהשקות. רק אפי נותר בבית המדרש בחברת הגמרא...

אין מילים לתאר את הקשיים הרבים שהיו מנת חלקו. כיצד נפרד מעובדיו המסורים, בהם השקיע אינסוף כוחות וידע, על מנת שישרתוהו לאורך שנים. כיצד נאבק עם הבנק על הסדרי תשלומי המשכנתאות, וכיצד היו לקוחותיו מאוכזבים, ולועגים לרעיונו 'ההזוי' – להשבית את הקרקע שנה שלימה. בגבורה יהודית עילאית עמד כנגד כל אלה בעוצמה רבה ולא נשבר, עד שחלפה ועברה לה שנה תמימה...
במוצאי צום גדליה, בראשית שנת תשמ"א, שתו הרב גרוסמן ואפי 'לחיים' בצוותא, בשמחה ובהודאה לה' הטוב שזיכה יהודי יקר לשמור על השמיטה קלה כחמורה. רק יום למחרת ירד אפי לשדה הבור, והוציא מהמחסן את הטרקטור המאובק, מתחיל – באיחור ניכר – לחרוש את השדה לקראת החורף המתקרב בצעדי ענק.
אפי כבר סיים לחרוש את השדה כולה, אך זרעים לא יכול היה להשיג. באותם ימים, הזרעים חולקו על ידי הסוכנות, ומי שלא בא לקחתם ולזורעם מבעוד מועד – בחודש אב לערך, היה מפסיד את חלקו. כך קרה גם לאפי, כאשר בשלהי חודש תשרי נודע לו כי אזלו הזרעים כולם, והוא עומד מול שדה חרושה אך ללא זרעים...

לאפי היה חבר ותיק, שעבד בסוכנות. אפי פנה אליו בבקשה לעזרה, אך נענה במשיכת כתפיים: 'תאמין לי אפי, הייתי שמח לעזור, אבל באמת באמת, הכל הכל נגמר. אין זרעים במחסנים. חיפשתי בשבילך הבוקר שוב, ולא מצאתי אלא כמות עצומה של זרעי סלרי מסוג גרוע במצב מרקיב, אותם תוכל לקחת בחינם', הציע החבר בספק הלצה...
לאפי לא נותרו הרבה ברירות. עוד באותו היום נסע למחסני הסוכנות, וחזר משם עם כמויות אדירות של זרעי סלרי רקובים למחצה. למרבה תדהמת חבריו ליישוב, החל לזרוע במרץ את השדה בזרעי סלרי, במאמץ להספיק את הגשם הקרוב...
למרבה ההפתעה, הסלרי גדל גם גדל, הרבה יותר מהצפוי, פי שלושה מהרגיל. אם קודם לכן לעגו לו על המעשה המטופש שבזריעת כמויות כה גדולות של סלרי בלי שיהיה ברור מראש מי יקנה אותם – עתה הפך הלעג לצחוק של ממש. 'אפי', אמרו החברים בלגלוג, 'תראה את השדה, אפשר להאכיל את כל מדינת ישראל בסלרי בלבד לשלושה חודשים! מה תעשה עם כה הרבה סלרי? מי יעזור לך לנקות את השדה מהשטות הזו לפחות עד לעונת הזריעה הבאה?'
אך אפי הרים עיניים מאמינות ובוטחות אל על. 'אני את שלי עשיתי, זרעתי את השדה כדי לא להפסיד את העונה. מה שנשאר לי היה סלרי – וזה מה שזרעתי. זה שהסלרי תפח כך, וזה שאין לי מושג מה אעשה אתו – זה עניינו של מי שציוה על השמיטה, לא ענייני בכלל!'

ערב אחד, קיבל אפי טלפון מהחבר מהסוכנות, שסיפק לו את זרעי הסלרי הגרועים. 'מה העניינים אפי?' שאל החבר, 'זוכר את זרעי הסלרי שנתתי לך? תגיד, צמח מהם משהו?'
'מה צמח, כמה צמח, אין לך מושג בכלל...' אמר אפי, 'אני אוכל סלרי, ישן סלרי, טובע בתוך ים סלרי. הפסיקו לקרוא לי אפי, התחילו לקרוא לי סלרי... הסלרי הזה תפח למימדים עצומים בגודלם, וכל השדה שלי נראית כאוקיינוס אחד גדול של סלרי...'
להפתעתו, החבר מהסוכנות דווקא התלהב מהתשובה. 'מצוין, אפי, עשית את הלוטו... בדרך כלל מוכרים ראש סלרי בחצי דולר, התסכים למכור לי את כל הכמות בפי עשר לראש, בחמש דולר ליחידה?'
'מה?' אפי התבלבל. בחצי מהמחיר הרגיל היה מוכר, לו מישהו היה קונה ממנו מחצית מהכמות. ועתה, הצעה לתשלום פי עשר על כל הכמות – 'מה קרה?' שאל מופתע.
'תשמע, אין לך מושג מה קורה בשווקי אירופה. היה שם חורף קשה, קור עצום וחריג. כל הסלרי שגדל שם קפא ונבל, כאשר מאידך, אנשים ספונים בבתיהם ומבקשים מרק חם לחמם את ליבם, ומרק אירופאי הוא לא מרק אם אין בו סלרי. תבין מה אני אומר – כל אירופה מחפשת סלרי, ואין שם ראש אחד לרפואה...'

כבר ביום המחרת, עמדו עשרות פועלים ערביים וקטפו במרץ את כמויות הסלרי העצומות. צי של מכוניות שינע אותם אל שדה התעופה, ומשם למטוסים הממריאים לאנגליה, לבלגיה, להולנד, לשווייץ ולכל רחבי אירופה. בתוך חודש ימים השדה 'נוקתה' מכל רבב סלרי, כל הסחורה נחטפה באירופה במחירים גבוהים עד פי עשרים!

אפי שילם את החובות משנת השמיטה, הניח אחוז ניכר מהרווח בהשקעות שונות, וגם קנה לעצמו מכונית 'קאדילק' חדשה ונוצצת, מהסוג שלא מצוי ביישוב בו הוא מתגורר. 'למכונית הזו', היה אומר בחיוך, 'אני קורא 'הקאדילק של השמיטה' – כי זה רק הבונוס הנוסף שקיבלתי על רווחי העתק...'
יהודי מאמין ויודע, שזה לא אפי, וגם לא סלרי, בוודאי שלא מזג האויר באירופה. זו עוד המחשה לכך שיהודי צריך לעשות השתדלות, וזהו. כל היתר תלוי רק ב'וציויתי את ברכתי' – בברכת השם.
זה לא משנה מה נעשה, כמה נרוץ, ובמי נתייעץ. עוד שעות עבודה או פחות, קשרים טובים יותר או פחות – זה הכל אחיזת עיניים, 'בלוף' אחד גדול שכולנו חיים בתוכו. אבא משמים מנווט כאן את העניינים, וחותך פרנסה כרצונו, זן את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים!