הקדמה למשנה:
רבי דוסתאי בנו של רבי ינאי מופיע רק פעמים בכל השישה סדרי משנה, ובשניהם הוא אומר דברים משמו של רבי מאיר והיה תלמידו של רבי מאיר, אביו רבי ינאי היה תלמיד רבי יהודה הנשיא.
ובמסכת נידה מסופר שאלו אותו תלמידיו מפני מה האיש מחזר אחר האישה ואין האישה מחזרת אחר האיש? ענה להם משל לאדם שאבדה לו אבידה מי מחזר אחר מי? בעל האבידה מחזר אחר אבידתו, כך האיש מחזר אחר האישה שנבראה מצלעו.
עוד שאלו אותו מפני מה האיש מקבל פיוס והוא נוח לרצות והאיש קשה לקבל לה פיוס והיא אינה נוחה לרצותה? ענה להם האיש נברא מהעפר שזה דבר רך ואפשר למחוק מה שכתוב עליו בקלות, אולם האישה נבראה מן הצלע שזה עצם ולכן אם כתוב עליו קשה מאוד למוחקו.
עוד שאלו אותו מפני מה קולה של האישה הוא ערב יותר משל האיש? ענה להם האישה נברא מהעצם וכשמכים על העצם נשמע קול, ואילו האיש נברא מהעפר היינו קרקע וכשמכים אותו בקושי יש קול.

ביאור המשנה:
כל השוכח דבר אחד ממשנתו - מי ששוכח איזה דבר מה מלימוד התורה שכבר למד, מחמת שהוא מתרשל ואינו חוזר על לימודו.
מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו - אף שבאמת אינו מתחייב בנפשו, שהרי לומד הוא רק שאינו חוזר על לימודו, מכל מקום מחמת שאינו חוזר על לימודו מראה שאינו חושש אם ישכח את הלימוד, ועל ידי כך שלא חוזר ישכח את לימודו ויבוא להתיר את האסור ולאסור את המותר, ונמצא שבא תקלה על ידו, וגם שהיה זוכר את הלימוד התורה אז היתה משמרתו מפני כל מיני פגעים ומזיקים עכשיו שאינו זוכר היא אינה משמרתו.
"רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" - פסוק זה נאמר בספר דברים שמשה רבנו אמר להם ישראל לפני שהוא נפטר, ואין לפרש שהכוונה "ראו עיניך" זה ראיה ממשית שמשה אומר להם שלא לשכוח את מה שראו עיניכם שזה יציאת מצרים וקריעת ים סוף, משום שזה קרה לפני ארבעים שנה והם הדור שהיו אחרי יצירת מצרים שהרי היו במדבר ארבעים שנה, אם כן הכוונה כאן של "ראו עיניך" לראיית השכל להתבוננות היינו דברים שהשקפת בשכלך, וזה התורה הקדושה שאדם מתבונן בה ולומד אותה, ואומר הפסוק שתשמר בדבר הזה ותשמור את נפשך, רואים שהדבר תלוי בנפשו.
יכול אפילו תקפה עליו משנתו - יכול להיות שאפילו אם קשה עליו הלימוד, ומתוך שקשה לו ללמוד שכח את הלימוד, האם גם במצב כזה הוא מתחייב בנפשו?
"ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו - הפסוק אומר "פן יסורו מלבבך", יסורו משמעותו להסיר מעיקרא שלא נשאר שם דבר, וזה יתכן רק במי שמסיח את הלימוד מדעת ומפנה ליבו לבטלנות, אבל מי שתקפה עליו משנתו הוא לא זוכר כמו שצריך אולם עדין נשאר לו משהו זוכר   

מעשה שהיה:
הנה במשנה מובא הדבר החמור לשכוח דבר שאדם למד, וגדולי ישראל במשך כל הדורות המריצו מאוד על החזרה של הלימוד.
מסופר על תלמיד חכם אחד שלעת זקנתו רצה להיות בקי במסכת אחד כדי שיגיע לשמים ואם ישאלו אותו מה למדת הוא יענה להם ויראה להם את מה שהוא זוכר, ולכן חזר על המסכת הרבה פעמים, ולאחר זמן נוכח לדעת שעדיין הוא לא שולט במסכת, נבהל וחשב שאולי מחמת הזקנה מוחו כבר לא קולט טוב, ולכן מרוב צערו קם ונסע לראש ישיבת וולאזין רבי רפאל שפירא, שמע רבי רפאל את מה שסיפר לו אותו תלמיד חכם וחייך, שאל אותו התלמיד חכם למה כבודו מחייך? ענה לו רבי רפאל אתה חזרת על המסכת רק חמשה עשרה פעם ואתה רוצה להיות בקי בה? אצלי חמש עשרה פעם זה רק לימוד המסכת ומה שאני לומד אחר כך מכאן מתחיל החזרה שלי, ונמצא שכבודו עדיין בכלל לא התחיל לחזור.
ועוד מסופר שפתחו כולל חדש בבית שמש קבעו מסדרי הכולל שיצטרכו האברכים לחזור על הלימוד ארבע פעמים על הלימוד שלמדו, ולכן באו אל רבי אליעזר יהודה פינקל וספרו לו מה הם רוצים לעשות, וחשבו שרבי פינקל יהיה מרוצה מזה, אמר להם רבי פינקל מחזרה כזאת לא יצאו תלמידי חכמים, כדי להבין גמרא צריך ללמוד חמש פעמים, ולחזור צריך לפחות עוד חמש עשרה פעם, וסיפר להם שפעם בא אברך לרבי חיים עוזר כדי להיבחן ולקבל ממנו סמיכה, שאל אותו רבי עוזר כמה פעמים כבודו חזרת על החומר? ענה לו שבע פעמים, אמר לו רבי חיים עוזר רק שבע פעמים ואתה בא להיבחן? אינני מוכן לבחון אותך, שאל אותו אברך וכבודו כמה פעמים חזר? ענה לו רבי חיים עוזר עד ארבעים פעם ספרתי ואחר ארבעים כבר הפסקתי לספור.