ויהי מקץ – אומר הזוהר הקדוש קץ שם לחושך, אדם צריך לדעת שגם אם עובר עליו איזה ענן שלא יבהל, צריך לדעת שכמו שהעולם הזה זמני, אז כל ענן ונסיון הוא זמני. גם יוסף שהיה בבית האסורים עשר שנים והוסיפו לו עוד שנתיים על "התנהגות טובה", שתים עשרה שנים שנגמרו לבסוף. קץ שם לחושך אדם שנמצא בנסיון, צריך לעמוד בו באמונה, שכל מה שעושה הקב"ה לטובה עושה.

היה חסיד אחד של הגאון ר' ישראל מרוז'ין זיע"א, החסיד היה במצב של עניות קשה, ובא לרבו ואמר "אני לא רוצה לקבל צדקה מהציבור, אבל יש לי אח באמריקה שיכול לעזור לי, האם כדאי שאכתוב לו מכתב שיעזור לי. ר' ישראל עצם עיניו ואמר שלא יכתוב שום מכתב. אשתו של החסיד לא הבינה למה לא לכתוב "יש לך אח עשיר שיושב על מליונים, ואם ישמע על מצבנו הוא ישלח לנו, נו, אתם והרבנים שלכם כל דבר שואלים את הרב, וכי אין לך שכל, אולי תשאל עוד הפעם". חזר החסיד לרבו בשאלה הנ"ל ושוב ענה לו שלא ישלח, חזר החסיד לביתו וסיפר לאשתו שהרב אמר לא לשלוח, והיא תפסה את בעלה מצוארו ואמרה על כרחך אתה תכתוב, והחסיד פחד ממנה [שהיתה ארבע על ארבע], וישב וכתב מכתב לאחיו שהוא במצוקה ושלח לאחיו.

אחרי שבועיים מגיע מכתב מאמריקה עם המחאת דואר של 200 אלף דולר אמרה לו אשתו, "אתה רואה, למי צריך לשמוע לאשה או לרב? עכשיו נחזיר חובות ונקנה דירה וסלון".
עברו חודשיים והחסיד חלה והגיע למצב אנוש, הרופאים אמרו לו שהחולי נדיר מאד, ואין מה לעשות. החסיד ידע שנענש על שלא שמע לרב, ושלח מכתב לרבו עם סכום לפדיון נפש ושיברך אותו. אמר הרב לשליח שיאמר לחסיד שאסרתי לו לשלוח מכתב כי ראיתי שנגזר עליו בשמים מות, והחליטו שהיות ועני חשוב כמת, גזרו עליו עניות להצילו מהמות, עכשיו שקיבל את הכסף הוא לא עני ורוצים אותו בשמים.

אנשים לא מבינים שכל דעביד רחמנא לטב עביד, יש אנשים סופניים בבית חולים מוכנים לתת הכל רק לחזור לבריאות. אריאל שרון היה מוכן להחזיר את החוה את קדימה ואת אחורה, קחו הכל רק תחזירו לי את הבריאות, שאוכל בערב לשתות כוס תה עם נענע, ולעשות טיול סביב החוה.
לכן תזכור קץ שם לחושך, העולם זמני והכל עובד על מנגנון של זמן וכל נסיון הוא זמני ולא נצחי.

"ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור" (מא, א)
על איזה שנתים מדובר? אלא בפרשת וישב פותר יוסף את החלום לשר המשקים ומבקש ממנו שיזכיר אותו אצל פרעה, ושר המשקים חזר לתפקידו אבל כתוב בסוף הפרשה "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", כבר באותו יום שכח ממנו, ומפני שיוסף תלה בו בטחונו לזכרו הוזקק להיות אסור שנתים, שנאמר "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים" וכו' (רש"י).

יוסף עשה טעות, שביקש משר המשקים אל תשכח אותי ותזכיר אותי אצל פרעה, שתי מילים מיותרות זכרתני והזכרתני קיבל שנתיים נוספות בכלא המצרי. נשאלת השאלה, אדם שנמצא בכלא עשר שנים האם אסור לו לעשות השתדלות בשביל לצאת, ובודאי שיוסף לא חשב ששר המשקים הוא אלקים, ה' מנהל את העולם, וכל אדם מצווה לעשות השתדלות מינימלית להצלתו! ובפרט בתוך בור של הזמנים ההם, בור חשוך שאפילו קרן השמש לא חודרת אין ביקורים אין קנטינה, אין חופשות, יוסף עשה השתדלות אצל שר שנמצא בחלונות הגבוהים, שיכול לקחת את התיק של יוסף לועדת חריגים לקבל חנינה. אז מה התביעה על יוסף?

אלא, מי צריך לעשות השתדלות, אדם שרואה שהוא מתפלל ולא נענה והכל סגור וחסום בפניו, אז מותר לו לפנות לבני אדם שיעזרו לו, אבל יוסף גם שהיה בתוך הבור ראה שה' אתו, "ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים" וכו' (לט, כב) "וכן ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד, ויתן חִנוֹ בעיני שר בית הסוהר" (שם כא), ה' נמצא אתו "ואשר הוא עושה ה' מצליח". (שם כג) ועוד, אלקים אומר ליוסף "אם אתה מצליח בכל מקום גם בבית פוטיפר גם בבור הכלא, זה הכל ממני, אתה רואה שלא שכחתי אותך, אז מה אתה פונה לגוי ערל שישכח אותך בו ביום! האם שכחת את אחד מעיקרי האמונה שהקדוש ברוך הוא מצוי ומשגיח על כל אחד ואחד", ועל זה מגיע ליוסף עוד שנתיים בפנים!